Olat Reiya 12: Chapitre 3 paragraphe 7 et Chapitre 4 paragraphe 1
ז. ואמר ר' אלעזר מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה, ואע"פ ששערי תפלה ננעלו שערי דמעה לא ננעלו" (שם).
עם שלמותו השכלית של האדם לא יהי' שלם אם לא תלוה לה שלמות כחו המדמה, שיהיו ציוריו וכוחותיו הדמיוניים מיוסדים על עומק היושר, הבא משורת השכל והחכמה. בית המקדש נקרא נויו של עולם ובית התפילה לכל העמים. הנוי האמיתי הוא השלמת ציור המדמה כפי השורה השכלית, שמזה תימשך הדרכה מוסרית נעלה בעולם, ועיקר התפילה בנוי על זה. אמנם כל זמן שמכון המרכז הכללי, של השיווי הכולל-לכל-האדם של השכל עם ציור המדמה, היה קיים בעולם, היה קל גם לכל יחיד לכונן את דרכי ציוריו ע"פ יסודות השכל, ובהתרומם עפ"ז כח המדמה היה נכון להשפיע גדולות וטובות בחיי המעשה. אבל מיום שחרב בית המקדש, ובטל המרכז הכללי של קישור חקי הנפש האנושית שבכחו המדמה אל אור השכל, ננעלו שערי תפילה. כי כל יחיד וודאי יקשה לו מאוד לרומם לבדו את כחו-המדמה אל מרומי השכל, ולפעמים בהתגברות המדמה יטעה מדרך השכל, וע"י התרגשות יצא משורת היושר. אמנם כל זה הוא רק כשהאדם בא לצייר ציורי הטוב בכוחו המדמה במידת בחירתו, שצריך לזה כח מנהל כללי, שחסר לנו בעונינו מיום שנוטל כבוד מבית חיינו. בית החיים הוא מצד הכח המדמה, שהוא הציר שעליו יסובו חיי האדם בתשוקותיהם ונטיותיהם, והכבוד האמיתי הוא גילוי השכל האלהי הטהור, "אין כבוד אלא תורה". אבל יש שמתגברים על האדם ציוריו לטובה שלא כפי מדת בחירתו ונטיותיו הבחיריות, כי-אם כעין תולדה מכל דרכי השכל הטוב הקבוע בו, שמתאמץ תמיד להדריך בהם את נפשו, וכשבאים הכוחות שבנפש במצב זה לידי נקודה מרכזית מתעורר האדם ברגש עז, שהוא נעלה מכוחו הרגיל, והדמעות משתפכות מרוב געגועיו לטוב ולחסד עליון, "צמאה נפשי לאלהים לאל חי". במצב התגברות כזו של תולדות כח הדעת וציורה הפנימי עשה אלהים את האדם ישר, שתנהלהו תומת נפשו באורח משרים תמיד, ועל כן שערי דמעות לא ננעלו, ועם ערך ההשלמה, שתפילה כזאת מסבבת לאדם, עם קביעות מצבו הכללי בדעת ויראת אלהים, תתגלה פעולת הפקת הבקשה כפי מדתה וערכה, "אל דמעתי אל תחרש".
דרכי פעולת התפילה ליחיד ולציבור
א. "ואמר ר' אלעזר גדולה תפלה יותר מן הקרבנות, שנאמר "למה לי רב זבחיכם וכו'" וכתיב "ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם" (ברכות ל"ב).
התגברות האדם על הנטיות הרעות, כדי ללכת בדרך הטובה והישרה אשר דורש ד' מאתנו, היא בשני אפנים. התגברות פנימית על כוחות הרע שבקרבו, ע"י הכשרה פנימית בדרך הטובה באור ד', והתגברות חיצונית על הסיבות החיצוניות, ההוות בעולם ועלולות לבטל את האדם מאושרו ושלמותו. התפלה, שהיא עבודה פנימית שבלב, מגברת את הטוב שבכוחות הפנימיים עצמם. הקרבנות מגבירים את הכוחות הפנימיים על הכוחות המפריעים שמחוץ לגופו ונפשו של אדם, שהם כוחות הבהמיות שבעולם החיצוני. על כן גדולה תפלה יותר מן הקרבנות, לפי רבות ערך ההתגברות הפנימית על כוחות הרע שבעצמו יותר מהתגברותו על מניעות חיצוניות, כי הערך האמתי של האדם ראוי להיות נערך לפי התגברות צד הטוב שבו בעצמו. ועוד גם בזאת תבחן גדולת התפלה יותר מן הקרבנות, שגם בהיותה שלא כראוי מ"מ יש בה יתרון תועלת מה. לפיכך נאמר בקרבנות "למה לי רב זבחיכם", שאין תועלת בפעולת ההתגברות של האדם על מכשולים החיצונים, כיון שאינו חפץ בעצמו בדרך הטובה. כי המקרים החיצונים במקומם הם עומדים, אלא שהאדם בבחירתו ינצחם, ועבודת ד' תהי' לו לישועה להגדיל כח נפשו לטובה, אבל בהיותו פונה בבחירתו לרע אין תועלת בפעולות המקודשות להתגברות החיצונית. אמנם בתפלה לא אמר "למה לי", כי שעת התפלה בעצמה, שבה כח הטוב הפנימי מתגבר הוא על כח הרע, אע"פ שאינו פועל על הליכות החיים, הוא עניין טוב מצד עצמו; אלא כיוון שאין בה התועלת האמיתית לישר ג"כ דרכי החיים לא תוכל להגיע ממנה התועלת של השגת המבוקש ע"י התפלה, אבל לא אמר שאין בה הנאה של כלום.
ואע"פ ש "מסיר אזנו משמע חורה גם תפלתו תועבה", הוא לפי שהתפלה תביאהו לרכך לבבו ולקרב חפצו אל מה שנראה לו שהוא טוב וישר לפני ד', וע"י מניעתו משמע תורה יוכל לחשוב על רע טוב ועל טוב רע, ועל כן תפלתו תועבה, כי היא בעצמה תוכל לגרום לו תקלה, אבל מ"מ מידת התועלת של הזיכוך הפנימי חשובה היא כשהיא לעצמה, וגם בעוד שלא יכשיר מעשיו להיות קבוע בדרך הטובה מ"מ יפה השעה האחת
עם שלמותו השכלית של האדם לא יהי' שלם אם לא תלוה לה שלמות כחו המדמה, שיהיו ציוריו וכוחותיו הדמיוניים מיוסדים על עומק היושר, הבא משורת השכל והחכמה. בית המקדש נקרא נויו של עולם ובית התפילה לכל העמים. הנוי האמיתי הוא השלמת ציור המדמה כפי השורה השכלית, שמזה תימשך הדרכה מוסרית נעלה בעולם, ועיקר התפילה בנוי על זה. אמנם כל זמן שמכון המרכז הכללי, של השיווי הכולל-לכל-האדם של השכל עם ציור המדמה, היה קיים בעולם, היה קל גם לכל יחיד לכונן את דרכי ציוריו ע"פ יסודות השכל, ובהתרומם עפ"ז כח המדמה היה נכון להשפיע גדולות וטובות בחיי המעשה. אבל מיום שחרב בית המקדש, ובטל המרכז הכללי של קישור חקי הנפש האנושית שבכחו המדמה אל אור השכל, ננעלו שערי תפילה. כי כל יחיד וודאי יקשה לו מאוד לרומם לבדו את כחו-המדמה אל מרומי השכל, ולפעמים בהתגברות המדמה יטעה מדרך השכל, וע"י התרגשות יצא משורת היושר. אמנם כל זה הוא רק כשהאדם בא לצייר ציורי הטוב בכוחו המדמה במידת בחירתו, שצריך לזה כח מנהל כללי, שחסר לנו בעונינו מיום שנוטל כבוד מבית חיינו. בית החיים הוא מצד הכח המדמה, שהוא הציר שעליו יסובו חיי האדם בתשוקותיהם ונטיותיהם, והכבוד האמיתי הוא גילוי השכל האלהי הטהור, "אין כבוד אלא תורה". אבל יש שמתגברים על האדם ציוריו לטובה שלא כפי מדת בחירתו ונטיותיו הבחיריות, כי-אם כעין תולדה מכל דרכי השכל הטוב הקבוע בו, שמתאמץ תמיד להדריך בהם את נפשו, וכשבאים הכוחות שבנפש במצב זה לידי נקודה מרכזית מתעורר האדם ברגש עז, שהוא נעלה מכוחו הרגיל, והדמעות משתפכות מרוב געגועיו לטוב ולחסד עליון, "צמאה נפשי לאלהים לאל חי". במצב התגברות כזו של תולדות כח הדעת וציורה הפנימי עשה אלהים את האדם ישר, שתנהלהו תומת נפשו באורח משרים תמיד, ועל כן שערי דמעות לא ננעלו, ועם ערך ההשלמה, שתפילה כזאת מסבבת לאדם, עם קביעות מצבו הכללי בדעת ויראת אלהים, תתגלה פעולת הפקת הבקשה כפי מדתה וערכה, "אל דמעתי אל תחרש".
דרכי פעולת התפילה ליחיד ולציבור
א. "ואמר ר' אלעזר גדולה תפלה יותר מן הקרבנות, שנאמר "למה לי רב זבחיכם וכו'" וכתיב "ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם" (ברכות ל"ב).
התגברות האדם על הנטיות הרעות, כדי ללכת בדרך הטובה והישרה אשר דורש ד' מאתנו, היא בשני אפנים. התגברות פנימית על כוחות הרע שבקרבו, ע"י הכשרה פנימית בדרך הטובה באור ד', והתגברות חיצונית על הסיבות החיצוניות, ההוות בעולם ועלולות לבטל את האדם מאושרו ושלמותו. התפלה, שהיא עבודה פנימית שבלב, מגברת את הטוב שבכוחות הפנימיים עצמם. הקרבנות מגבירים את הכוחות הפנימיים על הכוחות המפריעים שמחוץ לגופו ונפשו של אדם, שהם כוחות הבהמיות שבעולם החיצוני. על כן גדולה תפלה יותר מן הקרבנות, לפי רבות ערך ההתגברות הפנימית על כוחות הרע שבעצמו יותר מהתגברותו על מניעות חיצוניות, כי הערך האמתי של האדם ראוי להיות נערך לפי התגברות צד הטוב שבו בעצמו. ועוד גם בזאת תבחן גדולת התפלה יותר מן הקרבנות, שגם בהיותה שלא כראוי מ"מ יש בה יתרון תועלת מה. לפיכך נאמר בקרבנות "למה לי רב זבחיכם", שאין תועלת בפעולת ההתגברות של האדם על מכשולים החיצונים, כיון שאינו חפץ בעצמו בדרך הטובה. כי המקרים החיצונים במקומם הם עומדים, אלא שהאדם בבחירתו ינצחם, ועבודת ד' תהי' לו לישועה להגדיל כח נפשו לטובה, אבל בהיותו פונה בבחירתו לרע אין תועלת בפעולות המקודשות להתגברות החיצונית. אמנם בתפלה לא אמר "למה לי", כי שעת התפלה בעצמה, שבה כח הטוב הפנימי מתגבר הוא על כח הרע, אע"פ שאינו פועל על הליכות החיים, הוא עניין טוב מצד עצמו; אלא כיוון שאין בה התועלת האמיתית לישר ג"כ דרכי החיים לא תוכל להגיע ממנה התועלת של השגת המבוקש ע"י התפלה, אבל לא אמר שאין בה הנאה של כלום.
ואע"פ ש "מסיר אזנו משמע חורה גם תפלתו תועבה", הוא לפי שהתפלה תביאהו לרכך לבבו ולקרב חפצו אל מה שנראה לו שהוא טוב וישר לפני ד', וע"י מניעתו משמע תורה יוכל לחשוב על רע טוב ועל טוב רע, ועל כן תפלתו תועבה, כי היא בעצמה תוכל לגרום לו תקלה, אבל מ"מ מידת התועלת של הזיכוך הפנימי חשובה היא כשהיא לעצמה, וגם בעוד שלא יכשיר מעשיו להיות קבוע בדרך הטובה מ"מ יפה השעה האחת