Orot Hatechouva 49: Chapitre 14 paragraphes 11, 12, 13, 13'

יא.
מרעיונות כאלה של קדושה ושל תשובה שהם מביאים לידי עצבות צריכים להתרחק לפעמים, כי יסוד השמחה הקשורה בעומק הקודש הוא גדול מכל תוכן של קדושה ושל תשובה אחרת. ע"כ כאשר באות לו מחשבות של יראה ושל תשובה בדרך עצבון יסיח דעתו מהם עד שתתכונן מחשבתו, ויקבל עליו כל התוכן של קדושה ושל יראת שמים בדרך חדוה ושמחה הראויה לישרי לב עובדי ד, באמת.

יב.
יש עצבון פנימי, שבא מהרגשת הלקוי הנשמתי. ביחוד כשהתכונה המעשית היא לקויה, ואין ההרגשה של האחריות המעשית מפורטת כ"כ, מרגשת הנפש יותר בחסרונה מפני שהכח המעשי הוא קרוב לחוגה. משא"כ האנשים שהם קרובים אל החוג המעשי, שלקויותיהם מתפשטות יותר בעולם הרוחני הרחוק, הם אינם יכולים להרגיש חסרונם עד כדי עצבון, ויכולים להיות יותר שמחים בטבעם. אמנם מי שלקויו המעשיים נוגעים ללבו, ושאיפותיו הן רוחניות אדירות, יראה להגביר את השטף הרוחני ולשעבדו לעולם המעשי באופן שיאיר את האופק המעשי, וע"י עסק התורה המעשית יתפתח, והיה למאור של תשובה עליונה, שיתקן את הכל, את החיים המעשיים והעיוניים ביחד.

יג.
אף על פגמים שיסודם הוא חלישות הגוף צריכים לשוב בתשובה, עליהם ועל כל תולדותיהם. מ"מ צריכים להתחזק מאד שלא להתפחד יותר מדאי, ביחוד מפני הפגמים הללו שהמזג החולה של הגוף הוא סבתם, שכבר יש פתח גדול לחסד עליון שלא יחשב ד' לו עון את מה שבא לידו באונס המזג, בין במה שהוא במעשה בין בשוא"ת. וכשם שטובה היא מרדות בלבו של אדם כך נחוצה היא ההתאמצות הלבבית, כדי להיות נכון לעבודת ד' בתורה ובעבודה תמה, בדעה צלולה עד כמה שהיד מגעת.

יג'.
לפעמים מתאמצים לתקן ואין מגיעים. וסיבת הדבר הוא שהחסרון מונח באיזו חולשה גופנית, או בחסרון ידיעה והתרגלות בענייני העולם והחיים, ואז הם הם גופי תורה.