חנוכה תשפד ומלחמת חרבות ברזל בעזה
תלמוד בבלי שבת כ"א:
מאי חנוכה דתנו רבנן בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה
רמב"ם הלכות חנוכה
הלכה א
בבית שני, כשמלכי יון גזרו גזרות על ישראל, ובטלו דתם, ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות; ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם, ונכנסו להיכל, ופרצו בו פרצות, וטמאו הטהרות; וצר להם לישראל מאד מפניהם, ולחצום לחץ גדול. עד שריחם עליהם אלהי אבותינו, והושיעם מידם והצילם, וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים, והרגום, והושיעו ישראל מידם; והעמידו מלך מן הכהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנים, עד החורבן השני.
הלכה ב
וכשגברו ישראל על אויביהם ואבדום בכ"ה בחדש כסליו היה ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור.
הלכה ג
ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת ימים האלו שתחלתן כ"ה בכסליו ימי שמחה והלל ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות להראות ולגלות הנס. וימים אלו הן הנקראין חנוכה והן אסורין בהספד ותענית כימי הפורים. והדלקת הנרות בהן מצוה מדברי סופרים כקריאת המגילה.
מאמרי הראיה/פך השמן עמ' 152
טומאת השמנים, השחתת המידות והדעות, שבאו למחנה ישראל מסבת התגברות היונים ושלטונם, היא הצרה היותר איומה הנוגעת עד נפש האומה. אמנם זאת היא ממפלאות תמים דעים, שגם הדעות המסתעפות מעומק יסוד התורה, אחדות השם יתברך ואמונתו, נפגמו מתגרת עול הרוח היונית. הנה, כשם שהכהן הכללי שבעם ד' הוכן להורות חוקי ד' ומשפטיו, להראות בפועל תוכן של חיים קדושים וטהורים למען היות למופת לעם כולו, כן יש בכל אדם מישראל צד כהונה, מפני שבכללם המה ממלכת כהנים וגוי קדוש. והתשוקה הפנימית לקדושת החיים ולדעת התורה וללכת בדרכיה, גנוזה היא בעומק הלב הישראלי.
... והנה הכהונה בכללה, המתפשטת על דרכי החיים ועל כל מרחב הדעה הטהורה, גם היא היתה כבר מוכנה להתחלל מכחה של יון. אבל עוד יותר עמוק בלב, שוכן אור הנשמה הישראלית, ששם גנוז הקשר הפנימי של האיש הישראלי, המופיע בכל עוז בכלל האומה, עם האמונה העיקרית בשם ד' אלקי ישראל והרצון החזק והנערץ שלא להיפרד מבית חייהם מהאמונה בכללה, זהו העולם הפנימי הישראלי, שדוגמתו בתוך הכלל הוא הכהן הגדול הנכנס לפני ולפנים לשרת בקדש ביום הקדוש המובדל מכל עסקי החיים הגשמיים, אותו הפך הקטן שמונח בחותמו של כהן גדול לא יכלו היונים לטמאות. כל כח וזרוע לא יוכל לעקור מכלל ישראל קישורם הפנימי העמוק עם ד' אלקי ישראל. מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה.
הרב קוק זצ"ל - אורות התחיה
ס"ב
הגלות מעטה את צביוננו, דכאה אותנו, אבל לא השמידה אפילו גרגר אחד מכל סגלותינו.
כל מה שהוא מוכן לנו הרי הוא נמצא אתנו, כל מה שצריך להיות גדול ופורח הוא קטן, קמוץ, וכמוש, אבל הכל יתגדל, הכל ישוב לפרח, "יציץ ופרח ישראל".
ס"ג
הגוים טמאו את היהדות הגלויה במגעם, נגעו בשמנים הקדושים ושקצו אותם, אבני מזבח הקודש נתפגלו.
אבל בקדושתם נשארו פנימיות הסודות שהם עלומים וחתומים ממגע זר, ודוקא הפנימיות היותר נשמתית.
כי המבטאים אשר לסודות כבר באו פריצים וחללום.
ופנימיות זו, שהיא נשמת הנשמה העליונה, קבועה היא בנשמה הסגולית אשר לישראל, ואינה זזה ממנה, כל זמן שהקשור לכללות האומה ולצביונה חי בקרבו, כל זמן שהוא חפץ בכלל באושר והצלחת האומה הישראלית, אע"פ שאינו יודע לקרא בשם ולפרש את צפונותיו ; ואפילו אם הוא טועה במעשיו ודעותיו, תוכו קודש קדשים הוא.
רמב"ם - מורה נבוכים: חלק ב פרק מה
תחילת מדרגות הנבואה - שילוה לאיש עזר אלוקים שיניעהו ויזרזהו למעשה טוב גדול כהצלת קהל ישובים מקהל רעים או הציל חשוב וגדול או השפיע טוב על אנשים רבים וימצא מעצמו לזה מניע ומביא לעשות - וזאת תקרא 'רוח ה'' והאיש אשר ילוה אליו זה הענין יאמר עליו ש- "צלחה עליו רוח ה'" או "לבשה אותו רוח ה'" או "נחה עליו רוח ה'" או "היה ה' עמו", וכיוצא באלו השמות. וזאת היא מדרגת 'שופטי ישראל' כולם אשר נאמר בהם על הכלל "וכי הקים ה' להם שופטים והיה ה' עם השופט והושיעם". וזו היא גם כן מדרגת 'משיחי ישראל' החשובים כולם. והתבאר זה בפרט בקצת ה- 'שופטים' וה- 'מלאכים' "ותהי על יפתח רוח ה'" ונאמר בשמשון "ותצלח עליו רוח ה'" ונאמר ותצלח רוח אלוקים על שאול כשמעו את הדברים"; וכן נאמר בעמשא כאשר הניעתהו 'רוח הקודש' לעשור את דוד "ורוח לבשה את עמשי ראש השלישים לך דויד ועמך בן ישי שלום וגו'". ודע שכמו זה הכח לא נבדל ממשה רבינו מעת השיגו לגדר האנשים - ולזה התעורר להרוג את ה 'מצרי' ולמנוע הרשע משני הניצים; ומחוזק זה הכוח בו - עד שאחרי פחדו וברחו בהגיעו למדיין והוא גר ירא כאשר ראה מאומה מן העול - לא משל בעצמו מהסירו ולא יכל לסבלו כמו שאמר "ויקם משה ויושיען". וכן נלוה אל דוד כמו זה הכח אחר ש- 'נמשח בשמן המשחה' כמו שאמר הכתוב בו "ותצלח רוח יי אל דוד מהיום ההוא ומעלה" - ולזה התגבר אל ה 'ארי' וה 'דוב' וה 'פלישתי'. וכיוצא ב- 'רוח ה'' זאת לא הביאה אחד מאלו לדבר בדבר, אבל תכלית זה הכח - להעיר זה המחוזק לפועל אחד ולא לאיזה פועל שיזדמן, אלא לעזור עשוק - אם אחד גדול או קהל או למה שמביא לזה. וכמו שאין כל מי שרואה חלום אמיתי – נביא, כן אין כל מי שילוה אליו עזר לדבר אחד - איזה דבר שנזדמן כקנות ממון או הגיע לעניין מיוחד בו - יאמר עליו שהתחברה אליו 'רוח ה'' או 'ה' עמו' ושהוא עשה מה שעשה ב- 'רוח הקודש'. ואמנם נאמר זה על מי שעשה טוב גדול מאד או מה שמביא אליו כ- 'הצלחת יוסף בבית המצרי' אשר היתה סיבה ראשונה לעניינים גדולים שהתחדשו אחר כן.
מאי חנוכה דתנו רבנן בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה
רמב"ם הלכות חנוכה
הלכה א
בבית שני, כשמלכי יון גזרו גזרות על ישראל, ובטלו דתם, ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות; ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם, ונכנסו להיכל, ופרצו בו פרצות, וטמאו הטהרות; וצר להם לישראל מאד מפניהם, ולחצום לחץ גדול. עד שריחם עליהם אלהי אבותינו, והושיעם מידם והצילם, וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים, והרגום, והושיעו ישראל מידם; והעמידו מלך מן הכהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנים, עד החורבן השני.
הלכה ב
וכשגברו ישראל על אויביהם ואבדום בכ"ה בחדש כסליו היה ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור.
הלכה ג
ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת ימים האלו שתחלתן כ"ה בכסליו ימי שמחה והלל ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות להראות ולגלות הנס. וימים אלו הן הנקראין חנוכה והן אסורין בהספד ותענית כימי הפורים. והדלקת הנרות בהן מצוה מדברי סופרים כקריאת המגילה.
מאמרי הראיה/פך השמן עמ' 152
טומאת השמנים, השחתת המידות והדעות, שבאו למחנה ישראל מסבת התגברות היונים ושלטונם, היא הצרה היותר איומה הנוגעת עד נפש האומה. אמנם זאת היא ממפלאות תמים דעים, שגם הדעות המסתעפות מעומק יסוד התורה, אחדות השם יתברך ואמונתו, נפגמו מתגרת עול הרוח היונית. הנה, כשם שהכהן הכללי שבעם ד' הוכן להורות חוקי ד' ומשפטיו, להראות בפועל תוכן של חיים קדושים וטהורים למען היות למופת לעם כולו, כן יש בכל אדם מישראל צד כהונה, מפני שבכללם המה ממלכת כהנים וגוי קדוש. והתשוקה הפנימית לקדושת החיים ולדעת התורה וללכת בדרכיה, גנוזה היא בעומק הלב הישראלי.
... והנה הכהונה בכללה, המתפשטת על דרכי החיים ועל כל מרחב הדעה הטהורה, גם היא היתה כבר מוכנה להתחלל מכחה של יון. אבל עוד יותר עמוק בלב, שוכן אור הנשמה הישראלית, ששם גנוז הקשר הפנימי של האיש הישראלי, המופיע בכל עוז בכלל האומה, עם האמונה העיקרית בשם ד' אלקי ישראל והרצון החזק והנערץ שלא להיפרד מבית חייהם מהאמונה בכללה, זהו העולם הפנימי הישראלי, שדוגמתו בתוך הכלל הוא הכהן הגדול הנכנס לפני ולפנים לשרת בקדש ביום הקדוש המובדל מכל עסקי החיים הגשמיים, אותו הפך הקטן שמונח בחותמו של כהן גדול לא יכלו היונים לטמאות. כל כח וזרוע לא יוכל לעקור מכלל ישראל קישורם הפנימי העמוק עם ד' אלקי ישראל. מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה.
הרב קוק זצ"ל - אורות התחיה
ס"ב
הגלות מעטה את צביוננו, דכאה אותנו, אבל לא השמידה אפילו גרגר אחד מכל סגלותינו.
כל מה שהוא מוכן לנו הרי הוא נמצא אתנו, כל מה שצריך להיות גדול ופורח הוא קטן, קמוץ, וכמוש, אבל הכל יתגדל, הכל ישוב לפרח, "יציץ ופרח ישראל".
ס"ג
הגוים טמאו את היהדות הגלויה במגעם, נגעו בשמנים הקדושים ושקצו אותם, אבני מזבח הקודש נתפגלו.
אבל בקדושתם נשארו פנימיות הסודות שהם עלומים וחתומים ממגע זר, ודוקא הפנימיות היותר נשמתית.
כי המבטאים אשר לסודות כבר באו פריצים וחללום.
ופנימיות זו, שהיא נשמת הנשמה העליונה, קבועה היא בנשמה הסגולית אשר לישראל, ואינה זזה ממנה, כל זמן שהקשור לכללות האומה ולצביונה חי בקרבו, כל זמן שהוא חפץ בכלל באושר והצלחת האומה הישראלית, אע"פ שאינו יודע לקרא בשם ולפרש את צפונותיו ; ואפילו אם הוא טועה במעשיו ודעותיו, תוכו קודש קדשים הוא.
רמב"ם - מורה נבוכים: חלק ב פרק מה
תחילת מדרגות הנבואה - שילוה לאיש עזר אלוקים שיניעהו ויזרזהו למעשה טוב גדול כהצלת קהל ישובים מקהל רעים או הציל חשוב וגדול או השפיע טוב על אנשים רבים וימצא מעצמו לזה מניע ומביא לעשות - וזאת תקרא 'רוח ה'' והאיש אשר ילוה אליו זה הענין יאמר עליו ש- "צלחה עליו רוח ה'" או "לבשה אותו רוח ה'" או "נחה עליו רוח ה'" או "היה ה' עמו", וכיוצא באלו השמות. וזאת היא מדרגת 'שופטי ישראל' כולם אשר נאמר בהם על הכלל "וכי הקים ה' להם שופטים והיה ה' עם השופט והושיעם". וזו היא גם כן מדרגת 'משיחי ישראל' החשובים כולם. והתבאר זה בפרט בקצת ה- 'שופטים' וה- 'מלאכים' "ותהי על יפתח רוח ה'" ונאמר בשמשון "ותצלח עליו רוח ה'" ונאמר ותצלח רוח אלוקים על שאול כשמעו את הדברים"; וכן נאמר בעמשא כאשר הניעתהו 'רוח הקודש' לעשור את דוד "ורוח לבשה את עמשי ראש השלישים לך דויד ועמך בן ישי שלום וגו'". ודע שכמו זה הכח לא נבדל ממשה רבינו מעת השיגו לגדר האנשים - ולזה התעורר להרוג את ה 'מצרי' ולמנוע הרשע משני הניצים; ומחוזק זה הכוח בו - עד שאחרי פחדו וברחו בהגיעו למדיין והוא גר ירא כאשר ראה מאומה מן העול - לא משל בעצמו מהסירו ולא יכל לסבלו כמו שאמר "ויקם משה ויושיען". וכן נלוה אל דוד כמו זה הכח אחר ש- 'נמשח בשמן המשחה' כמו שאמר הכתוב בו "ותצלח רוח יי אל דוד מהיום ההוא ומעלה" - ולזה התגבר אל ה 'ארי' וה 'דוב' וה 'פלישתי'. וכיוצא ב- 'רוח ה'' זאת לא הביאה אחד מאלו לדבר בדבר, אבל תכלית זה הכח - להעיר זה המחוזק לפועל אחד ולא לאיזה פועל שיזדמן, אלא לעזור עשוק - אם אחד גדול או קהל או למה שמביא לזה. וכמו שאין כל מי שרואה חלום אמיתי – נביא, כן אין כל מי שילוה אליו עזר לדבר אחד - איזה דבר שנזדמן כקנות ממון או הגיע לעניין מיוחד בו - יאמר עליו שהתחברה אליו 'רוח ה'' או 'ה' עמו' ושהוא עשה מה שעשה ב- 'רוח הקודש'. ואמנם נאמר זה על מי שעשה טוב גדול מאד או מה שמביא אליו כ- 'הצלחת יוסף בבית המצרי' אשר היתה סיבה ראשונה לעניינים גדולים שהתחדשו אחר כן.