La prière: 16 (דרכי פעולות התפילה יב, יג, יד, טו)
יב. "ת"ר סומא ומי שאינו יכול לכוון את הרוחות יכוון את לבו לאביו שבשמים" (שם ל')
הכוונה התכליתית היא כוונת הלב לאביו שבשמים, לקרבתו ורצונו. אמנם רבו מאד הדרכים הארוכים, שצריכים להיות בתור הקדמות שמביאות להשלים חפץ אבינו שבשמים, והשלמות האמתית היא בהיות האדם מכוון את התכלית בלבבו ומרחיב דעותיו ופעולותיו בכל האמצעים הגדולים והרבים.
על זה מורה כוון הרוחות לצד א"י וביהמ"ק, שההרגשות הלאומיות שבישראל בעצמן מכשירות את הלב לעבודת ד' ומרוממות את הדעת גם להכיר ערך מצוותיה של תורה ולעשותן מאהבה. אבל מי שלא יוכל להקיף כל מהלך השלמות הזה, ובהאריך עליו הדרך יישאר באמצעה, ויאמר בדעתו כי הלאומיות שהוא תופס בישראל היא קץ כל החזון הרוחני הקדוש, והיא אינה כי אם הדרכה המגיעה לתכליתה בהישמרה ע"פ כל דרכי החיים הגדולים של תורת ד' נאמנה, צריך הוא להתאמץ שלא יאבד את עיקר התכלית, ויכוון את לבו לאביו שבשמים, שבכוונת הנקודה התכליתית יכונו כל הדרכים המביאים אליו בחסד ד'.
יג. פעולת התפילה היא מצד הדבקות-באלהים שלה. הדבקות עושה את הצורה דומה ליוצרה, מובלעת בכוחה העליון. וסגולת הדבקות היא, שבאותו התיאור, שהדבקות האלהית נצטיירה, פועלת היא את פעולתה באופן יותר נרגש, והביטוי של התפלה הוא הופעת הרעיון והחפץ שכך וכך יעשה, והביטוי בא מול האלהים. כפי אותה המידה של הידיעה המפותחת בענייני האלהות ושל זיכוך המעשים והמידות שקדמו לה, כה הדבקות יוצאה אל הפעל, והאחדות הכללית מתגלה, והשליטה הרוחנית להרבות חסד הגנה וטובה מוזרחת בשלל צבעיה, "ותגזר אמר ויקם לך, ועל דרכיך נגה אור".
יד. כל מה שמרומם האדם את מוסרו כן מתעלה רצונו. אפילו הרצון הטבעי לחיים, ולכל דבר שמתקשר ברצון הנפש, שאותם הדברים עצמם בעינם, כל בני אדם וגם כמה בעלי חיים חפצים בהם, מקבלים אצל הנשמה המזוככת צורה עדינה. ההתעלות העליונה, הבאה ע"י עילוי הרצון שע"י דעת אלהים, ע"י קרבת אלהים, החודרת את הרעיון, את השכל ואת הרגש, את השאיפה והחפץ, הסוער והנח, היא מעלה את כל ניצוצי הרצון לעילוי נשגב מאד, עד שהם מתאחדים עם השאיפה הכללית של השלמות הגמורה של האור האלהי, השופע בעולם לתן לו קיום וחיים. כשמעוררים רצון כזה, ע"י התגלות חפץ של צדיק יסוד עולם, של איש החי את חייו בצורה בהירה באור חי העולמים, המבוקשים מתמלאים, השלטון מתגבר מפני אור האלהים המתנוצץ בהרצון הטהור של מלואת החכמה והחסד. כשמגלה אדם כזה את רצונו ע"י התגלות-נפש של תפלה, אור חי העולמים מתגלה על נתיבות החפץ המבוטא בשפה, המתגלה ע"י דבור חיצוני והגיון פנימי בעז חיים, ומגלה מתוכיות הנשמה את המגמה של הטוב הכללי ביחושו לזה הפרט היחידי שעכשיו רק הוא הנהו מגמת-פניו של המעתיר. כל מבוקש קטן נכלל הוא בחפץ גדול שבגדולים, אצל הנשמה הגדולה. כל צער יחידי, כל מכאוב וחולי, כל צרה וצוקה, אשר איזו נפש סובלת, כשהוא נרשם בנשמה המאירה, המלאה טוב אלהי, איננו עוד צער פעוט ויחידי, הוא הוה לצער עולמי וכללי. וסילוק צער זה מביא נהרה כוללת על אופק החיים וההוויה, לפי אותה המידה שגדול הוא הרצון של הטוב האלהי בנשמה המתפללת אז, באותה המידה שאור החכמה והעז האלהי מקנן בה במעמקי הלב, כן התפלה קולעת את מטרתה וגילוי החפץ עושה את פעלו, "מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים".
טו. אמר ר' אלעזר גדולה תפלה יותר ממעשים טובים, שאין לך גדול במעשים טובים יותר ממשה רבנו ואע"פ כן לא נענה אלא בתפלה, שנאמר רב לך אל תוסף דבר אלי עוד וגו' (שם ל"ב).
יקרת נפש הצדיק היא מצד שתי בחינות: מצד המעשים הטובים, שהם תולדותיהם של צדיקים, המסובבות ע"י פעולותיה, ומצד היתרון היקר והנשגב של סגולת הנפש הזכה בעצמה, המוכתרת בקניין המידות הטובות והמושכלות האמתיות. וכשמכוונת היא בתפלה לדבר מיוחד, חק נתן השי"ת, שכפי מדת הערך והזכות שלה, כן תועיל התפלה. וכאן הורה, שמעלת הסגולה של יקרת הנפש הגדולה מצד עצמה, עולה היא ביותר על יקרתה מצד מקריה הטובים, שהם המעשים הטובים, שהם כערך מקרים לעצם הנפש הטהורה והזכה. ומה שלא היה מועיל משקל המעשים הטובים, עולה ע"י משקל הערך והזכות של יקרת הקדושה מצד עצמה. וראי' ממשרע"ה, שאין גדול ממנו במעשים טובים, וכל מעשיו הטובים לא יכלו להעביר את הנגזר עליו, והתפלה יכלה לבטל, שהרי הוצרך השי"ת לגזור "אל תוסף דבר אלי", מכלל שהוספת הדיבור הייתה יכולה לפעול עוד יותר ממשקל המעשים. וזהו דסמיך לי' "עלה ראש הפסגה", שכשם שאם הי' פועל כל מבוקשה ע"י הוספת התפילה, היה זה חוץ מהמידה של משקל המעשים הטובים, כן מה שנעשתה מקצת המבוקש, ג"כ הוא ע"י כח התפלה, שהוא בא מעצם סגולת הנפש ותכנה הפנימי, שהוא נעלה ממקריה. והוא מפני שהתגלות יקרת הנפש ע"פ סגולתה הפנימית, לא רק ע"י מקריה, מתגלה היא בתפלה הזכה, שהיא נקראת שפיכת הנפש: ואשפך את נפשי לפני ד'.
הכוונה התכליתית היא כוונת הלב לאביו שבשמים, לקרבתו ורצונו. אמנם רבו מאד הדרכים הארוכים, שצריכים להיות בתור הקדמות שמביאות להשלים חפץ אבינו שבשמים, והשלמות האמתית היא בהיות האדם מכוון את התכלית בלבבו ומרחיב דעותיו ופעולותיו בכל האמצעים הגדולים והרבים.
על זה מורה כוון הרוחות לצד א"י וביהמ"ק, שההרגשות הלאומיות שבישראל בעצמן מכשירות את הלב לעבודת ד' ומרוממות את הדעת גם להכיר ערך מצוותיה של תורה ולעשותן מאהבה. אבל מי שלא יוכל להקיף כל מהלך השלמות הזה, ובהאריך עליו הדרך יישאר באמצעה, ויאמר בדעתו כי הלאומיות שהוא תופס בישראל היא קץ כל החזון הרוחני הקדוש, והיא אינה כי אם הדרכה המגיעה לתכליתה בהישמרה ע"פ כל דרכי החיים הגדולים של תורת ד' נאמנה, צריך הוא להתאמץ שלא יאבד את עיקר התכלית, ויכוון את לבו לאביו שבשמים, שבכוונת הנקודה התכליתית יכונו כל הדרכים המביאים אליו בחסד ד'.
יג. פעולת התפילה היא מצד הדבקות-באלהים שלה. הדבקות עושה את הצורה דומה ליוצרה, מובלעת בכוחה העליון. וסגולת הדבקות היא, שבאותו התיאור, שהדבקות האלהית נצטיירה, פועלת היא את פעולתה באופן יותר נרגש, והביטוי של התפלה הוא הופעת הרעיון והחפץ שכך וכך יעשה, והביטוי בא מול האלהים. כפי אותה המידה של הידיעה המפותחת בענייני האלהות ושל זיכוך המעשים והמידות שקדמו לה, כה הדבקות יוצאה אל הפעל, והאחדות הכללית מתגלה, והשליטה הרוחנית להרבות חסד הגנה וטובה מוזרחת בשלל צבעיה, "ותגזר אמר ויקם לך, ועל דרכיך נגה אור".
יד. כל מה שמרומם האדם את מוסרו כן מתעלה רצונו. אפילו הרצון הטבעי לחיים, ולכל דבר שמתקשר ברצון הנפש, שאותם הדברים עצמם בעינם, כל בני אדם וגם כמה בעלי חיים חפצים בהם, מקבלים אצל הנשמה המזוככת צורה עדינה. ההתעלות העליונה, הבאה ע"י עילוי הרצון שע"י דעת אלהים, ע"י קרבת אלהים, החודרת את הרעיון, את השכל ואת הרגש, את השאיפה והחפץ, הסוער והנח, היא מעלה את כל ניצוצי הרצון לעילוי נשגב מאד, עד שהם מתאחדים עם השאיפה הכללית של השלמות הגמורה של האור האלהי, השופע בעולם לתן לו קיום וחיים. כשמעוררים רצון כזה, ע"י התגלות חפץ של צדיק יסוד עולם, של איש החי את חייו בצורה בהירה באור חי העולמים, המבוקשים מתמלאים, השלטון מתגבר מפני אור האלהים המתנוצץ בהרצון הטהור של מלואת החכמה והחסד. כשמגלה אדם כזה את רצונו ע"י התגלות-נפש של תפלה, אור חי העולמים מתגלה על נתיבות החפץ המבוטא בשפה, המתגלה ע"י דבור חיצוני והגיון פנימי בעז חיים, ומגלה מתוכיות הנשמה את המגמה של הטוב הכללי ביחושו לזה הפרט היחידי שעכשיו רק הוא הנהו מגמת-פניו של המעתיר. כל מבוקש קטן נכלל הוא בחפץ גדול שבגדולים, אצל הנשמה הגדולה. כל צער יחידי, כל מכאוב וחולי, כל צרה וצוקה, אשר איזו נפש סובלת, כשהוא נרשם בנשמה המאירה, המלאה טוב אלהי, איננו עוד צער פעוט ויחידי, הוא הוה לצער עולמי וכללי. וסילוק צער זה מביא נהרה כוללת על אופק החיים וההוויה, לפי אותה המידה שגדול הוא הרצון של הטוב האלהי בנשמה המתפללת אז, באותה המידה שאור החכמה והעז האלהי מקנן בה במעמקי הלב, כן התפלה קולעת את מטרתה וגילוי החפץ עושה את פעלו, "מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים".
טו. אמר ר' אלעזר גדולה תפלה יותר ממעשים טובים, שאין לך גדול במעשים טובים יותר ממשה רבנו ואע"פ כן לא נענה אלא בתפלה, שנאמר רב לך אל תוסף דבר אלי עוד וגו' (שם ל"ב).
יקרת נפש הצדיק היא מצד שתי בחינות: מצד המעשים הטובים, שהם תולדותיהם של צדיקים, המסובבות ע"י פעולותיה, ומצד היתרון היקר והנשגב של סגולת הנפש הזכה בעצמה, המוכתרת בקניין המידות הטובות והמושכלות האמתיות. וכשמכוונת היא בתפלה לדבר מיוחד, חק נתן השי"ת, שכפי מדת הערך והזכות שלה, כן תועיל התפלה. וכאן הורה, שמעלת הסגולה של יקרת הנפש הגדולה מצד עצמה, עולה היא ביותר על יקרתה מצד מקריה הטובים, שהם המעשים הטובים, שהם כערך מקרים לעצם הנפש הטהורה והזכה. ומה שלא היה מועיל משקל המעשים הטובים, עולה ע"י משקל הערך והזכות של יקרת הקדושה מצד עצמה. וראי' ממשרע"ה, שאין גדול ממנו במעשים טובים, וכל מעשיו הטובים לא יכלו להעביר את הנגזר עליו, והתפלה יכלה לבטל, שהרי הוצרך השי"ת לגזור "אל תוסף דבר אלי", מכלל שהוספת הדיבור הייתה יכולה לפעול עוד יותר ממשקל המעשים. וזהו דסמיך לי' "עלה ראש הפסגה", שכשם שאם הי' פועל כל מבוקשה ע"י הוספת התפילה, היה זה חוץ מהמידה של משקל המעשים הטובים, כן מה שנעשתה מקצת המבוקש, ג"כ הוא ע"י כח התפלה, שהוא בא מעצם סגולת הנפש ותכנה הפנימי, שהוא נעלה ממקריה. והוא מפני שהתגלות יקרת הנפש ע"פ סגולתה הפנימית, לא רק ע"י מקריה, מתגלה היא בתפלה הזכה, שהיא נקראת שפיכת הנפש: ואשפך את נפשי לפני ד'.