Olat Reiya 14: Chapitre 4 paragraphes 3, 4 ,5
ג. "תנו רבנן מעשה בתלמיד אחד, שירד לפני התיבה בפני רבי אליעזר, והיה מאריך יותר מדאי. אמרו לו תלמידיו, כמה ארכן הוא זה, אמר להם כלום מאריך יותר ממשה רבנו, דכתיב ביה "את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה וגו', שוב מעשה בתלמיד אחד שירד לפני התיבה בפני רבי אליעזר, והיה מקצר יותר מדאי, אמרו לו תלמידיו כמה קצרן הוא זה, אמר להם כלום מקצר יותר ממשה רבנו, דכתיב ביה "אל נא רפא נא לה".
ערך התפילה מתגלה בשנים, האחד להרים את השגתו ותכונתו, שלו או של מי שמתפלל עליו, ולזאת צריך אריכות מרובה כערך שינוי תנועות שנמשך בהדרגה. וכן היתה האריכות של משה רבנו ע"ה, ארבעים יום, מכוונים כנגד ימי יצירת הולד, כנתינת צורה ולב חדש למי שהתפלל עליהם. והשני, שאחרי שכבר נעשה כל הצריך להתרוממות שבפנימיות הנפש, ישמש הדיבור של התפילה להוציא אל הפועל את הנעשה בנפש פנימה. ולזה, אין צריך אריכות כלל, כי בדיבור אחד יוציא אל הפועל המון רגשות. על כן בא הקיצור בתפילה במקום הצורך של השימוש בתכונה זו, של ההוצאה אל הפועל את המוכן כבר. ועל כן יש פנים לאלה שתי הדרכים, ובלבד שיכוון לבו לשמים, לפי התכונה האפשרית וכפי צורך השעה.
ד. ואמר ר' יעקב אמר רב חסדא: כל המבקש רחמים על חברו אין צריך להזכיר שמו" (ברכות לד,א).
פעולת תפלת כל אדם על עצמו נערכת היא כפי הערך שתפעול התפילה עליו להטבתו המוסרית, ככה יוכן יותר לקבל את מבוקשו. ועל פי החכמה העליונה מכוון הוא תמיד הכרח המבוקש שמעוררו לתפילה, להוציא אל הפועל אותו ההרגש שהמתפלל צריך לו להטבת השלמתו האמתית.
אבל התפילה על חברו נערכת היא כפי ערך היחש של המתפלל אל מי שעבורו מתפללים, וביותר כפי יחש הקרבה הנשגבה והמוכנה בפעל של זרע ישראל זה לזה. על כן אין שייך להזכיר בתפילה את שמו של הנצרך לרחמים, כי פעולת התפילה על זולתו אינה מצד הערך של הנצרך לרחמים כי-אם מצד הערך של המתפלל עצמו, אשר הנצרך לרחמים נמצא מתייחש אליו, ומצד הערך המוסרי של התפילה על זולתו, שהוא מצורף אל תועלתה של עצם התפילה, שתהיה שלמה בתנאיה המשלימים את דעת א-להים אמת ועבודתו.
ה. אמרו עליו על ר' חנינא בן דוסא שהיה מתפלל על החולים ואומר זה חי וזה מת. אמרו לו מנין אתה יודע, אמר להם אם שגורה תפילתי בפי יודע אני שהוא מקובל ואם לאו, יודע אני שהוא מטורף. מנא הני מילי, א"ר יהושע בן לוי דאמר קרא בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו.
היחש שבין אדם לחברו מתגלה הוא על ידי הדיבור. והתקבלות פעולת התפילה מאחד על חברו היא ודאי מצד היחש האמיתי שביניהם. על כן, ערך התקבלות פעולתה גם כן הוא באורחות הדיבור, שהיא מתבטאת בו. ובשעה הראויה, לפי ערך היחש הנמצא בין המבקש למי שהוא מבקש עבורו, מתגלה הוא ביותר בפועל בניב השפתיים, שהשלום האמיתי הוא היחש וההצטרפות של בני אדם, לפעול ולהתפעל כל אחד מחברו בדרך הטובה. וניב השפתיים פועל "שלום שלום לרחוק ולקרוב", עושה את היחש והקישור, גם בין בני אדם רחוקים זה מזה, ועל ידי זה, מתקבלת גם כן תפילת האחד על חברו, ונבחנת היא גם כן בדרכי הדיבור, שגם אחרי כל ההכשר והיכולת וההכשר צריך האדם לעזרת השם יתברך על גמר מבטאיו. "לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון"."בורא ניב שפתים"
ערך התפילה מתגלה בשנים, האחד להרים את השגתו ותכונתו, שלו או של מי שמתפלל עליו, ולזאת צריך אריכות מרובה כערך שינוי תנועות שנמשך בהדרגה. וכן היתה האריכות של משה רבנו ע"ה, ארבעים יום, מכוונים כנגד ימי יצירת הולד, כנתינת צורה ולב חדש למי שהתפלל עליהם. והשני, שאחרי שכבר נעשה כל הצריך להתרוממות שבפנימיות הנפש, ישמש הדיבור של התפילה להוציא אל הפועל את הנעשה בנפש פנימה. ולזה, אין צריך אריכות כלל, כי בדיבור אחד יוציא אל הפועל המון רגשות. על כן בא הקיצור בתפילה במקום הצורך של השימוש בתכונה זו, של ההוצאה אל הפועל את המוכן כבר. ועל כן יש פנים לאלה שתי הדרכים, ובלבד שיכוון לבו לשמים, לפי התכונה האפשרית וכפי צורך השעה.
ד. ואמר ר' יעקב אמר רב חסדא: כל המבקש רחמים על חברו אין צריך להזכיר שמו" (ברכות לד,א).
פעולת תפלת כל אדם על עצמו נערכת היא כפי הערך שתפעול התפילה עליו להטבתו המוסרית, ככה יוכן יותר לקבל את מבוקשו. ועל פי החכמה העליונה מכוון הוא תמיד הכרח המבוקש שמעוררו לתפילה, להוציא אל הפועל אותו ההרגש שהמתפלל צריך לו להטבת השלמתו האמתית.
אבל התפילה על חברו נערכת היא כפי ערך היחש של המתפלל אל מי שעבורו מתפללים, וביותר כפי יחש הקרבה הנשגבה והמוכנה בפעל של זרע ישראל זה לזה. על כן אין שייך להזכיר בתפילה את שמו של הנצרך לרחמים, כי פעולת התפילה על זולתו אינה מצד הערך של הנצרך לרחמים כי-אם מצד הערך של המתפלל עצמו, אשר הנצרך לרחמים נמצא מתייחש אליו, ומצד הערך המוסרי של התפילה על זולתו, שהוא מצורף אל תועלתה של עצם התפילה, שתהיה שלמה בתנאיה המשלימים את דעת א-להים אמת ועבודתו.
ה. אמרו עליו על ר' חנינא בן דוסא שהיה מתפלל על החולים ואומר זה חי וזה מת. אמרו לו מנין אתה יודע, אמר להם אם שגורה תפילתי בפי יודע אני שהוא מקובל ואם לאו, יודע אני שהוא מטורף. מנא הני מילי, א"ר יהושע בן לוי דאמר קרא בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו.
היחש שבין אדם לחברו מתגלה הוא על ידי הדיבור. והתקבלות פעולת התפילה מאחד על חברו היא ודאי מצד היחש האמיתי שביניהם. על כן, ערך התקבלות פעולתה גם כן הוא באורחות הדיבור, שהיא מתבטאת בו. ובשעה הראויה, לפי ערך היחש הנמצא בין המבקש למי שהוא מבקש עבורו, מתגלה הוא ביותר בפועל בניב השפתיים, שהשלום האמיתי הוא היחש וההצטרפות של בני אדם, לפעול ולהתפעל כל אחד מחברו בדרך הטובה. וניב השפתיים פועל "שלום שלום לרחוק ולקרוב", עושה את היחש והקישור, גם בין בני אדם רחוקים זה מזה, ועל ידי זה, מתקבלת גם כן תפילת האחד על חברו, ונבחנת היא גם כן בדרכי הדיבור, שגם אחרי כל ההכשר והיכולת וההכשר צריך האדם לעזרת השם יתברך על גמר מבטאיו. "לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון"."בורא ניב שפתים"