11 - Emouna 20, 21, 22
כ.
כשאדם, בין יחיד בין ציבור, חושב בדבר האמונה, מצייר לו את הדרכים, שעל ידם תודע האמונה, ע"פ כשרונו וציורו, כשהוא עומד במצב נמוך, שדמיונו מלא רעיונות בדים, מצטייר לו אופן הבירור ג"כ ע"פ מדה זו, ויוכל להיות שיהיה עצם התוכן של האמונה זך ועדין, והדרכים שהמאמין מצייר שעל ידם ייודע, חשוכים ומלאים סיגים של דמיון נתעה, ואין הציור של הדרכים פוגם כלל את גוף האמונה. כשהאדם מתעלה, ג"כ בין ביחודו בין בקיבוצו, הרי הדעה המזוקקת תובעת ממנו את התפקיד של זיקוק הדרכים, שעל ידם מתבררת האמונה, ואם באמת האדם כבר ראוי לקשר את תוכן אמונתו בקישור של דרכים עדינים, ודרכי בירור מלאים אורה וזיו של אמת, אז כל החידושים שעל הדרך של אופני הבירור אשר לאמונה לא יזיקו כלל לגוף האמונה, ואדרבה עוד יבססוה, ויעמיקו אותה. אבל אם באמת הוא איננו ראוי עדיין לקבל את הדרכים היותר עליונים ויותר מזוככים, אז תביא לו הביקורת של הדרכים, שעל ידם האמונה מתבררת, צרה גדולה חשכה ומארה, וההרגשה הישרה תביא אותו למעמד נפשי כזה, שימצא את עצמו מאושר בהימנעו מחקור על הדרכים איך נתבררה האמונה, ויסמוך בתמימות על מורשת אבות.
כא.
אדם אובד הוא הכופר, חייו אינם חיים, כיון שאין אידיאל במציאות הכללית, לפי מעמדו הנפשי, שוב אין אפשרות לזיק של אידיאליות פנימית אמיתית שתהיה מושרשת בקרבו, וחיים בלא אידיאל מושרש בעומקם הרי הם גרועים מחיי בהמה. ועל כן מי שמטהר נפשו, ומעמיד את סכום חייו על התוכן האידיאלי הראוי באמת לאדם ישר לחשוק רק בו, ימצא מיד את נטייתו החזקה אל האמונה, והשעשוע העליון של אור אלהים יחייהו, וממילא ירצה להצביע את הצבע של חייו, שהם המעשים וההתנהגות החיצונית, ע"פ אותו העניין המתאים אל החשק האידיאלי הפנימי, ובעצמו ידור נדרים ויסכים הסכמות לסמן בהם חייו בסימנים של זיקוק אלהי, וק"ו שישמח מאד בכל הנדרים הכלליים, שהם כל מסורת האבות, בזיקוקם העממי הכללי לצור משגבם ואלהי חשקם ותשוקתם. ובירור דעה עליונה וטהורה זו תנצח את העולם כולו ביפעתה, וכל היצורים יתנו כבוד לשם ד', ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונו בלבב שלם, כי המלכות שלך היא, ולעולמי עד תמלוך בכבוד, ככתוב בתורתך ד' ימלוך לעולם ועד.
כב.
כל המצות כולן הן ציורי האמונה. באות הן מתוך עומק האמונה, ומתוך מה שהאמונה האלהית, בעליונותה המופלגה, מחייבת במהלכי החיים. כל מצוה וסעיפיה בהעשותם מציירים הם בחיים הנפשיים והעולמיים את הראוי להצטייר מצד עומק האמת של אמונת אלהים. וכל העברה, כשלון ורפיון אשר למצוה, הרי היא מציירת, בחיים ובעולם את ההיפוך הגמור ממה שהאמונה האלהית ברום אמתתה מחייבת. בין שיהיה כח אותה השלשלת ידוע או בלתי ידוע לעושה, הפעולה היא נפעלת, והעז האלהי מתגדל בעבודה התורית שבאה מהסתעפות האמונה, ונופל ונימק בביטול העבודה ועזיבתה. התרבות של קדושת ישראל הפנימית מרחיבה את הגבול של ההרגשה אשר לאמת עליונה זו, ואהבת תורה ומצות ויראת שמים ויראת חטא מתגדלת. כל מה שהידיעה התורית בעומק עומקה מתרבה בעולם, כל מה שרזי תורה מתבארים בעולם וכל מה שקדושת העבודה הטהורה מתאדרת. ההגיון הקדוש שלמעלה מכל הגיון חול מעורר הוא את נימי הכינור אשר לנשמת אלהים שבאדם ושבעולם, והעיניים רואות בראיה בהירה את הגודל ואת האמת של האמונה, המתפשטת בכל התורה, בכתבה ובמסורותיה, ואפילו במנהגי ישראל שהם גם-כן תורה.
כשאדם, בין יחיד בין ציבור, חושב בדבר האמונה, מצייר לו את הדרכים, שעל ידם תודע האמונה, ע"פ כשרונו וציורו, כשהוא עומד במצב נמוך, שדמיונו מלא רעיונות בדים, מצטייר לו אופן הבירור ג"כ ע"פ מדה זו, ויוכל להיות שיהיה עצם התוכן של האמונה זך ועדין, והדרכים שהמאמין מצייר שעל ידם ייודע, חשוכים ומלאים סיגים של דמיון נתעה, ואין הציור של הדרכים פוגם כלל את גוף האמונה. כשהאדם מתעלה, ג"כ בין ביחודו בין בקיבוצו, הרי הדעה המזוקקת תובעת ממנו את התפקיד של זיקוק הדרכים, שעל ידם מתבררת האמונה, ואם באמת האדם כבר ראוי לקשר את תוכן אמונתו בקישור של דרכים עדינים, ודרכי בירור מלאים אורה וזיו של אמת, אז כל החידושים שעל הדרך של אופני הבירור אשר לאמונה לא יזיקו כלל לגוף האמונה, ואדרבה עוד יבססוה, ויעמיקו אותה. אבל אם באמת הוא איננו ראוי עדיין לקבל את הדרכים היותר עליונים ויותר מזוככים, אז תביא לו הביקורת של הדרכים, שעל ידם האמונה מתבררת, צרה גדולה חשכה ומארה, וההרגשה הישרה תביא אותו למעמד נפשי כזה, שימצא את עצמו מאושר בהימנעו מחקור על הדרכים איך נתבררה האמונה, ויסמוך בתמימות על מורשת אבות.
כא.
אדם אובד הוא הכופר, חייו אינם חיים, כיון שאין אידיאל במציאות הכללית, לפי מעמדו הנפשי, שוב אין אפשרות לזיק של אידיאליות פנימית אמיתית שתהיה מושרשת בקרבו, וחיים בלא אידיאל מושרש בעומקם הרי הם גרועים מחיי בהמה. ועל כן מי שמטהר נפשו, ומעמיד את סכום חייו על התוכן האידיאלי הראוי באמת לאדם ישר לחשוק רק בו, ימצא מיד את נטייתו החזקה אל האמונה, והשעשוע העליון של אור אלהים יחייהו, וממילא ירצה להצביע את הצבע של חייו, שהם המעשים וההתנהגות החיצונית, ע"פ אותו העניין המתאים אל החשק האידיאלי הפנימי, ובעצמו ידור נדרים ויסכים הסכמות לסמן בהם חייו בסימנים של זיקוק אלהי, וק"ו שישמח מאד בכל הנדרים הכלליים, שהם כל מסורת האבות, בזיקוקם העממי הכללי לצור משגבם ואלהי חשקם ותשוקתם. ובירור דעה עליונה וטהורה זו תנצח את העולם כולו ביפעתה, וכל היצורים יתנו כבוד לשם ד', ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונו בלבב שלם, כי המלכות שלך היא, ולעולמי עד תמלוך בכבוד, ככתוב בתורתך ד' ימלוך לעולם ועד.
כב.
כל המצות כולן הן ציורי האמונה. באות הן מתוך עומק האמונה, ומתוך מה שהאמונה האלהית, בעליונותה המופלגה, מחייבת במהלכי החיים. כל מצוה וסעיפיה בהעשותם מציירים הם בחיים הנפשיים והעולמיים את הראוי להצטייר מצד עומק האמת של אמונת אלהים. וכל העברה, כשלון ורפיון אשר למצוה, הרי היא מציירת, בחיים ובעולם את ההיפוך הגמור ממה שהאמונה האלהית ברום אמתתה מחייבת. בין שיהיה כח אותה השלשלת ידוע או בלתי ידוע לעושה, הפעולה היא נפעלת, והעז האלהי מתגדל בעבודה התורית שבאה מהסתעפות האמונה, ונופל ונימק בביטול העבודה ועזיבתה. התרבות של קדושת ישראל הפנימית מרחיבה את הגבול של ההרגשה אשר לאמת עליונה זו, ואהבת תורה ומצות ויראת שמים ויראת חטא מתגדלת. כל מה שהידיעה התורית בעומק עומקה מתרבה בעולם, כל מה שרזי תורה מתבארים בעולם וכל מה שקדושת העבודה הטהורה מתאדרת. ההגיון הקדוש שלמעלה מכל הגיון חול מעורר הוא את נימי הכינור אשר לנשמת אלהים שבאדם ושבעולם, והעיניים רואות בראיה בהירה את הגודל ואת האמת של האמונה, המתפשטת בכל התורה, בכתבה ובמסורותיה, ואפילו במנהגי ישראל שהם גם-כן תורה.