Moussar Avikha 14: Chapitre 2 paragraphe 4 - première partie
La perfection du service divin, seulement par amour d'appliquer la volonté de Dieu
ד. שלמות העבודה מאהבה לרצון ד' בלבד -
בראש דבריו כתב החסיד בספר מסילת ישרים שיסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא, שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו. הורה בזה שני עיקרים, שביארם במאמר דרך חכמה אשר לו: כי ענין חובתנו הוא כל המעשים הטובים וכל המידות הטובות, וכן כל האמונות האמיתיות, ועיקר הכל ההשגה האמיתית, כפי חוק האדם, בשלמות הבורא ית' ובהנהגתו ובדרכיו הישרים, שהוא מנהיג בהם את בריותיו. אבל כל התכלית הזה של המעשים הטובים, ודאי שלא יבאו לשלמותם כי אם בטוהר-הכונה. אלא שגם הלימוד והעיון בדברים האלהיים, אם יהיה כדי להשקיט צימאון נפשו המשכלת, שמשתוקקת לדעת דברים גדולים, לא יבא לתכלית כלל, כ"א אם תהיה מגמתו לעשות נחת רוח ליוצרו, שהוא ית' צוה אותנו בחסדו ורחמיו להשלימנו בשלמות הגדולה הזו של השגת ידיעתו ית'. וזהו עניין המבט ומגמת-הפנים שזכר כאן.
וראוי לבאר עניין העבודה מאהבה ולשם עשיית נחת רוח ליוצרו גם להבנת קטני השכל כמוני, כי רבים לא ירדו לעומק הדברים: איך תתכן אהבה של איזו שלמות, אם לא תהיה מצד העושה בעצמו ?
אמת הדבר, שלדעת מהו שלימות אמיתי וטובה של אמת, דעת כל מבין תקבל שאין לאדם להבינה על בוריה, שהרי אפשר להשם יתברך שיעשה טובות מופלאות ויכשיר את הנפש לקבלן מה שלא יצויר כלל, על כן עלינו בודאי לבחור לעשות כל מעשינו כפי השלמות האמיתי שהוא ית' יודע שהוא שלמות נבחר, ואם נעשה את מעשינו לשם שלמות שאנו מציירים או משכילים אותו דוקא, ודאי אנו ממעטים באמיתת הכוונה. כי כמו שלא היינו משיגים כשהיינו במעי אמותינו, או אפילו כשהיינו יונקי שדים ועוד יותר באים בשנים, את ערכי הטובות הרבות שיעד לנו החונן ורחום ית' כעת מנחלת ד' בנים וכל קניין, ובפרט נועם החכמה ונחת-רוח של עשיית טוב וחסד והיכולת לזה, כמו-כן אין אנו יכולים לצייר את גודל הטובה שעתיד להנחילנו בלכתנו בדרכיו לטוב לנו, וכן יעדו לנו כל הנביאים כמעט וחז"ל, והשכל הישר משיג אמיתת הדבר מאד.
אבל מקום השאלה היא לפום-ריהטא, כי כל מה שתגדיל ותאדיר את עניין הטוב הגדול, אבל סוף-כל-סוף איך תהיה מגמת פנים של כל פועל אל טוב שהולך לא לו? ואם כן, איך גינו חז"ל את העובד על-מנת לקבל פרס) משנה אבות א ג). ואמרו עוד(עבודה זרה יט א): "במצותיו חפץ מאד - ולא בשכר מצותיו", ובזוה"ק (תיקונים כתיקון שתתיאה וכתיקון תלתין, כל חסד דעבדין. ובתרגום התורה מתורגם חסד : טיבו. וכן בס' תניא לקוטי אמרים. סוף פ"א : טיבו דעבדין.) אמר שהוא גנות גדול, ש- "כל טיבו דאינון עבדין לגרמייהו אינון עבדין", וכן האריכו בזה רבותינו המקובלים באי בסוד ד'.
אבל כאשר נתיישב מעט, נראה שדרך השכל הוא שאין לו שלמות כי אם עם היושר, והשכל עם היושר הוא שלמות הנפש, כמו שהחיים עם כל צרכי החיים הוא שלמות לגוף. נראה שאין ראוי כלל לאדם בן-דעת שיהיה עובד את השם יתברך זולתי מאהבה ולעשות נחת-רוח ליוצרו למלא רצונו הקדוש. אע"פ שזהו עצם רצונו, שיבא האדם לכלל השלמות הגדול והנכבד מאד, מכל מקום, אין המעשים ראויים שיפנו כי אם לתכלית עשיית רצונו בלבד.
ד. שלמות העבודה מאהבה לרצון ד' בלבד -
בראש דבריו כתב החסיד בספר מסילת ישרים שיסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא, שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו. הורה בזה שני עיקרים, שביארם במאמר דרך חכמה אשר לו: כי ענין חובתנו הוא כל המעשים הטובים וכל המידות הטובות, וכן כל האמונות האמיתיות, ועיקר הכל ההשגה האמיתית, כפי חוק האדם, בשלמות הבורא ית' ובהנהגתו ובדרכיו הישרים, שהוא מנהיג בהם את בריותיו. אבל כל התכלית הזה של המעשים הטובים, ודאי שלא יבאו לשלמותם כי אם בטוהר-הכונה. אלא שגם הלימוד והעיון בדברים האלהיים, אם יהיה כדי להשקיט צימאון נפשו המשכלת, שמשתוקקת לדעת דברים גדולים, לא יבא לתכלית כלל, כ"א אם תהיה מגמתו לעשות נחת רוח ליוצרו, שהוא ית' צוה אותנו בחסדו ורחמיו להשלימנו בשלמות הגדולה הזו של השגת ידיעתו ית'. וזהו עניין המבט ומגמת-הפנים שזכר כאן.
וראוי לבאר עניין העבודה מאהבה ולשם עשיית נחת רוח ליוצרו גם להבנת קטני השכל כמוני, כי רבים לא ירדו לעומק הדברים: איך תתכן אהבה של איזו שלמות, אם לא תהיה מצד העושה בעצמו ?
אמת הדבר, שלדעת מהו שלימות אמיתי וטובה של אמת, דעת כל מבין תקבל שאין לאדם להבינה על בוריה, שהרי אפשר להשם יתברך שיעשה טובות מופלאות ויכשיר את הנפש לקבלן מה שלא יצויר כלל, על כן עלינו בודאי לבחור לעשות כל מעשינו כפי השלמות האמיתי שהוא ית' יודע שהוא שלמות נבחר, ואם נעשה את מעשינו לשם שלמות שאנו מציירים או משכילים אותו דוקא, ודאי אנו ממעטים באמיתת הכוונה. כי כמו שלא היינו משיגים כשהיינו במעי אמותינו, או אפילו כשהיינו יונקי שדים ועוד יותר באים בשנים, את ערכי הטובות הרבות שיעד לנו החונן ורחום ית' כעת מנחלת ד' בנים וכל קניין, ובפרט נועם החכמה ונחת-רוח של עשיית טוב וחסד והיכולת לזה, כמו-כן אין אנו יכולים לצייר את גודל הטובה שעתיד להנחילנו בלכתנו בדרכיו לטוב לנו, וכן יעדו לנו כל הנביאים כמעט וחז"ל, והשכל הישר משיג אמיתת הדבר מאד.
אבל מקום השאלה היא לפום-ריהטא, כי כל מה שתגדיל ותאדיר את עניין הטוב הגדול, אבל סוף-כל-סוף איך תהיה מגמת פנים של כל פועל אל טוב שהולך לא לו? ואם כן, איך גינו חז"ל את העובד על-מנת לקבל פרס) משנה אבות א ג). ואמרו עוד(עבודה זרה יט א): "במצותיו חפץ מאד - ולא בשכר מצותיו", ובזוה"ק (תיקונים כתיקון שתתיאה וכתיקון תלתין, כל חסד דעבדין. ובתרגום התורה מתורגם חסד : טיבו. וכן בס' תניא לקוטי אמרים. סוף פ"א : טיבו דעבדין.) אמר שהוא גנות גדול, ש- "כל טיבו דאינון עבדין לגרמייהו אינון עבדין", וכן האריכו בזה רבותינו המקובלים באי בסוד ד'.
אבל כאשר נתיישב מעט, נראה שדרך השכל הוא שאין לו שלמות כי אם עם היושר, והשכל עם היושר הוא שלמות הנפש, כמו שהחיים עם כל צרכי החיים הוא שלמות לגוף. נראה שאין ראוי כלל לאדם בן-דעת שיהיה עובד את השם יתברך זולתי מאהבה ולעשות נחת-רוח ליוצרו למלא רצונו הקדוש. אע"פ שזהו עצם רצונו, שיבא האדם לכלל השלמות הגדול והנכבד מאד, מכל מקום, אין המעשים ראויים שיפנו כי אם לתכלית עשיית רצונו בלבד.