5 - chabbat 30 b לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי
"א"ל אם אתה הוא לא ירבו כמותך בישראל"
כאן העמיק את ההקנטה, שמהוראת קלות דעתו נגדו אפשר לדון שבאה מאיזה הכרח חיצוני המעיקו לעבור על הכרתו בערכו הגדול. גם יוכל היות שיש לו תביעה עליו בתור נשיא ומנהיג, עד שפעל בעצמו לבזותו כ"כ, אבל אם היה מציירו כאילו היה אדם פשוט כאחד מישראל היה מודה בערכו. ע"כ השכיל בעזות לבאר שכל אלה העזות שהחציף לעומתו, אינם באים מסיבה פרטית ומערך הקטנה רק בתור נשיא, כ"א הוא משפילו כ"כ עד שאפילו בתור אדם פשוט מישראל הוא ג"כ נחשב לו לשפל בערך, עד שלא ירבו כמותו כישראל. וזאת היא העזות היותר נוראה, שאין למעלה הימינה.
"א"ל בני מפני מה"
בהקנטה זו מצא שהשע נאה מבצבצת לחשוב עליו מה שלא יוכל שום דעת לדון, ע"כ העיר תרופת האהבה בקריאה של חיבה, בני. ובהיות תכונת העניו הכרת האמת גם בערכו, ועליו לדעת חפצו הטוב להשכיל ולהיטיב וכשרונו הנעלה, אלא שמגרעותיו ג"כ לא נכחדו ממנו, בין הפרטיות בין הכוללות החלישות האנושית, אבל בכל אופן א"א כלל לחשוב שלא תחשב ברכת ד' שירבו כמותו בישראל, ע"כ שאלו מפני מה. גם אחד מגדרי הענוה היא ההכרה ברפיון כחו, שאע"פ שהוא מתכוין אל הטוב וחפץ בו, אבל במה יוכל איש אחד לפעול הטוב הגמור כחפץ לבבו. אבל אם באמת ירבו בישראל כמותו, אז הלא לפי מרבית הכחות יתרבו הפעולות הטובות. ע"כ שאלו בהשתוממות, באמרו שלא ירבו כמותו בישראל, מפני מה. אמנם מכיר אני רפיוני, אבל הלא אינו כ"א מפני שמה אני וכחי דל, אבל כשיתרבו כמותי בחפצי עכ"פ לנטות אל הטוב, הלא תתרבה התועלת, וקדושת השם יתברך תתגדל ותתרחב יותר בעולם בישראל ובאדם.
"א"ל מפני שאבדתי על ידך ארבע מאות זוז"
כאן הסב כלי המלחמה של ההקנטה לצד אחר, בראותו את אומץ גודל הענוה כי כל בוז וכל שפלות פרטי לא יפעלו עליו במאומה להוציאו מגדר מנוחת נפשו וענותנותו, פנה לצד אחר, להראות גסות מצדו עצמו, איך שקללת "לא ירבו כמותך בישראל" לא אמר מפני גרעון פרטי שמצא בערכו, כ"א יודע הוא מעלתו וכבודו הגדול בישראל. אבל מפני שסובב על ידו היזק פרטי לו בד' מאות זוז שגרם לעצמו, מוציא מפיו דיבת קללה לכלל עם ד' כזאת שלא ירבו כמותו בישראל. ע"כ דייק רק מפני שאבדתי על ידך ד' מאות זוז והי' ראוי לגערה מרובה איך השתקע כ"כ בשיגעון פרטי, לפצות פה לסובב עי"ז בהיזק כללי לכלל ישראל, לולא הענוה הנפרזה הסובלת כל ברוח דעת ושלות השקט.
"א"ל הוי זהיר ברוחך, כדאי הוא הלל שתאבד ע"י ארבע מאות זוז וארבע מאות זוז והלל לא יקפיד"
כל אדם יש לו רוח מיוחד ונטיה מיוחדת שבודאי נטעם בו יוצרו כדי להשכיל ולהיטיב. ע"כ כל אדם צריך להשתדל לקנות הדרכים הטובים ע"פ מידותיו ותכונותיו, רק יזהר שלא תתפרץ נטייתו מן המידה הראויה ע"פ השכל וע"פ התורה, אבל אין ההדרכה ראויה להיות להשיא את האדם להרס ולאבד נטייתו הטבעית. ע"כ עם כל התפרצות העזות שהראה זה הממרה, היתה עצת שלום של אביר הענוים, נשיא אלהים זה, שיהיה זהיר ברוחו ובנטייתו, ועל פיה יוכל לעשות ג"כ הטוב והישר בעיני אלהים ואדם כשיכוון את המידה הראויה. ולא זו בלבד, אלא שאפילו מפעולה שעברה שהיתה שלא כשורה ובהעברת הדרך הרבה, מ"מ על להבא יהיה יונק ממנה מוסר טוב ולימוד הגון לדעת עד היכן כח הסבלנות והענוה יוכל להגיע באדם, ויהיה לו למופת להועיל לעצמו ולאחרים. ואפילו הפסד הממון שיצא לו מקלות דעתו יוכל להשיב שיחשב ריווח, כמו שישיב הפסד המוסר והיראה ע"י שמירתו את הלימוד הנשגב היוצא לו ממאורע זה, וידע שאמנם יש במציאות כח הענוה האמיתית להביא את האדם למצב המביא לידי השתוממות כזו על מהות הנפש המלאה מנוחה ואהבה. וכל מה שרושם הדבר יותר ניכר אצלו ע"י מה שבא לו במכאוב של הפסד הגון יהיה יותר פועל עליו. והנה השתלמות הענוה בנויה על שני חלקים יסודיים: החלק הראשון הוא שלא יהיה נקנט בפניו ובלבבו למעט עי"ז את הוד האהבה ושמחת הסברת הפנים הראויה לכל אדם בכל שעה. והחלק השני הוא שאפילו יבאו דברים אדירים כאלה שההקנטה בהם ראויה היא כדי להטיל אימה ושאר צרכים, מ"מ לא יקפיד בלב, וזהו הדרך היותר נשגב. כי במצב שלא ניתן רשות כלל להתפתחות הרוגז גם בהוראה חיצונית אז עוד הכח מתרחב להגבילו, אבל כשהצורך מביא ליתן רשות לכח הרוגזא לחול, ועם זה יעצרהו מבלי לבא אל הלב להרעילו בקפידא פנימית, דבר זה דורש מנוחת הנפש קנינית אדירה מאד. ולשני אלה החלקים שלפי תכונתם ראוי שיחלק שם האדם המתעצם בהם לשני חלקים: החלק הראשון שיספיק לו ג"כ הכשרון והתכונה הטבעית והתכונה המתגברת כשכבר החלה הפעולה לפעול כפי מידתה. ההגבלה המדויקת הבאה עמה היא ודאי שלמות קנינית. ע"כ כדאי הוא הלל, לפי מדתו שראויה להיות למידה נהוגה בבנ"א כולם, לאבד ע"י ארבע מאות זוז, על מבחן ההכרה של הסבלנות העומדת במצב מניעת ההקנטה שלא תתחיל לפעול כלל. וכדאי הוא עוד ד' מאות זוז אם תבוא הבחינה על המעצור הניתן מבחירת הנפש ע"י השכלתה וקנינה המתעצם. והלל, מצד תכונתו הקנינית המשימה גבול וגדר גם למה שכבר החלה הפעולה ברשות התורה והיושר הגמור, שאם צריכה לבא ההקנטה, מה שבניסיון זה לפי עומק מידת הענוה לא היה גם לזה מקום, כיון שהרחבת חכמת ענותנותו ידעה להפוך לטובה את המאורע בלא שום הקנטה ובלא שום מיעוט הסברת פנים. אבל אם גם היה בא הדבר לידי מעשה של הקנטה חיצונית מ"מ הלל לא יקפיד בלב, שע"ז כדאי ג"כ לחרות בזכרון טוב מופת לימודי מעשי, שקניין מידת ענוה טהורה כזאת אפשרית היא לאדם, למען יחרץ כל חפץ חיים באמת לרדוף אחריה במחקרו ובמעשה התרגלותו להשיגה.
כאן העמיק את ההקנטה, שמהוראת קלות דעתו נגדו אפשר לדון שבאה מאיזה הכרח חיצוני המעיקו לעבור על הכרתו בערכו הגדול. גם יוכל היות שיש לו תביעה עליו בתור נשיא ומנהיג, עד שפעל בעצמו לבזותו כ"כ, אבל אם היה מציירו כאילו היה אדם פשוט כאחד מישראל היה מודה בערכו. ע"כ השכיל בעזות לבאר שכל אלה העזות שהחציף לעומתו, אינם באים מסיבה פרטית ומערך הקטנה רק בתור נשיא, כ"א הוא משפילו כ"כ עד שאפילו בתור אדם פשוט מישראל הוא ג"כ נחשב לו לשפל בערך, עד שלא ירבו כמותו כישראל. וזאת היא העזות היותר נוראה, שאין למעלה הימינה.
"א"ל בני מפני מה"
בהקנטה זו מצא שהשע נאה מבצבצת לחשוב עליו מה שלא יוכל שום דעת לדון, ע"כ העיר תרופת האהבה בקריאה של חיבה, בני. ובהיות תכונת העניו הכרת האמת גם בערכו, ועליו לדעת חפצו הטוב להשכיל ולהיטיב וכשרונו הנעלה, אלא שמגרעותיו ג"כ לא נכחדו ממנו, בין הפרטיות בין הכוללות החלישות האנושית, אבל בכל אופן א"א כלל לחשוב שלא תחשב ברכת ד' שירבו כמותו בישראל, ע"כ שאלו מפני מה. גם אחד מגדרי הענוה היא ההכרה ברפיון כחו, שאע"פ שהוא מתכוין אל הטוב וחפץ בו, אבל במה יוכל איש אחד לפעול הטוב הגמור כחפץ לבבו. אבל אם באמת ירבו בישראל כמותו, אז הלא לפי מרבית הכחות יתרבו הפעולות הטובות. ע"כ שאלו בהשתוממות, באמרו שלא ירבו כמותו בישראל, מפני מה. אמנם מכיר אני רפיוני, אבל הלא אינו כ"א מפני שמה אני וכחי דל, אבל כשיתרבו כמותי בחפצי עכ"פ לנטות אל הטוב, הלא תתרבה התועלת, וקדושת השם יתברך תתגדל ותתרחב יותר בעולם בישראל ובאדם.
"א"ל מפני שאבדתי על ידך ארבע מאות זוז"
כאן הסב כלי המלחמה של ההקנטה לצד אחר, בראותו את אומץ גודל הענוה כי כל בוז וכל שפלות פרטי לא יפעלו עליו במאומה להוציאו מגדר מנוחת נפשו וענותנותו, פנה לצד אחר, להראות גסות מצדו עצמו, איך שקללת "לא ירבו כמותך בישראל" לא אמר מפני גרעון פרטי שמצא בערכו, כ"א יודע הוא מעלתו וכבודו הגדול בישראל. אבל מפני שסובב על ידו היזק פרטי לו בד' מאות זוז שגרם לעצמו, מוציא מפיו דיבת קללה לכלל עם ד' כזאת שלא ירבו כמותו בישראל. ע"כ דייק רק מפני שאבדתי על ידך ד' מאות זוז והי' ראוי לגערה מרובה איך השתקע כ"כ בשיגעון פרטי, לפצות פה לסובב עי"ז בהיזק כללי לכלל ישראל, לולא הענוה הנפרזה הסובלת כל ברוח דעת ושלות השקט.
"א"ל הוי זהיר ברוחך, כדאי הוא הלל שתאבד ע"י ארבע מאות זוז וארבע מאות זוז והלל לא יקפיד"
כל אדם יש לו רוח מיוחד ונטיה מיוחדת שבודאי נטעם בו יוצרו כדי להשכיל ולהיטיב. ע"כ כל אדם צריך להשתדל לקנות הדרכים הטובים ע"פ מידותיו ותכונותיו, רק יזהר שלא תתפרץ נטייתו מן המידה הראויה ע"פ השכל וע"פ התורה, אבל אין ההדרכה ראויה להיות להשיא את האדם להרס ולאבד נטייתו הטבעית. ע"כ עם כל התפרצות העזות שהראה זה הממרה, היתה עצת שלום של אביר הענוים, נשיא אלהים זה, שיהיה זהיר ברוחו ובנטייתו, ועל פיה יוכל לעשות ג"כ הטוב והישר בעיני אלהים ואדם כשיכוון את המידה הראויה. ולא זו בלבד, אלא שאפילו מפעולה שעברה שהיתה שלא כשורה ובהעברת הדרך הרבה, מ"מ על להבא יהיה יונק ממנה מוסר טוב ולימוד הגון לדעת עד היכן כח הסבלנות והענוה יוכל להגיע באדם, ויהיה לו למופת להועיל לעצמו ולאחרים. ואפילו הפסד הממון שיצא לו מקלות דעתו יוכל להשיב שיחשב ריווח, כמו שישיב הפסד המוסר והיראה ע"י שמירתו את הלימוד הנשגב היוצא לו ממאורע זה, וידע שאמנם יש במציאות כח הענוה האמיתית להביא את האדם למצב המביא לידי השתוממות כזו על מהות הנפש המלאה מנוחה ואהבה. וכל מה שרושם הדבר יותר ניכר אצלו ע"י מה שבא לו במכאוב של הפסד הגון יהיה יותר פועל עליו. והנה השתלמות הענוה בנויה על שני חלקים יסודיים: החלק הראשון הוא שלא יהיה נקנט בפניו ובלבבו למעט עי"ז את הוד האהבה ושמחת הסברת הפנים הראויה לכל אדם בכל שעה. והחלק השני הוא שאפילו יבאו דברים אדירים כאלה שההקנטה בהם ראויה היא כדי להטיל אימה ושאר צרכים, מ"מ לא יקפיד בלב, וזהו הדרך היותר נשגב. כי במצב שלא ניתן רשות כלל להתפתחות הרוגז גם בהוראה חיצונית אז עוד הכח מתרחב להגבילו, אבל כשהצורך מביא ליתן רשות לכח הרוגזא לחול, ועם זה יעצרהו מבלי לבא אל הלב להרעילו בקפידא פנימית, דבר זה דורש מנוחת הנפש קנינית אדירה מאד. ולשני אלה החלקים שלפי תכונתם ראוי שיחלק שם האדם המתעצם בהם לשני חלקים: החלק הראשון שיספיק לו ג"כ הכשרון והתכונה הטבעית והתכונה המתגברת כשכבר החלה הפעולה לפעול כפי מידתה. ההגבלה המדויקת הבאה עמה היא ודאי שלמות קנינית. ע"כ כדאי הוא הלל, לפי מדתו שראויה להיות למידה נהוגה בבנ"א כולם, לאבד ע"י ארבע מאות זוז, על מבחן ההכרה של הסבלנות העומדת במצב מניעת ההקנטה שלא תתחיל לפעול כלל. וכדאי הוא עוד ד' מאות זוז אם תבוא הבחינה על המעצור הניתן מבחירת הנפש ע"י השכלתה וקנינה המתעצם. והלל, מצד תכונתו הקנינית המשימה גבול וגדר גם למה שכבר החלה הפעולה ברשות התורה והיושר הגמור, שאם צריכה לבא ההקנטה, מה שבניסיון זה לפי עומק מידת הענוה לא היה גם לזה מקום, כיון שהרחבת חכמת ענותנותו ידעה להפוך לטובה את המאורע בלא שום הקנטה ובלא שום מיעוט הסברת פנים. אבל אם גם היה בא הדבר לידי מעשה של הקנטה חיצונית מ"מ הלל לא יקפיד בלב, שע"ז כדאי ג"כ לחרות בזכרון טוב מופת לימודי מעשי, שקניין מידת ענוה טהורה כזאת אפשרית היא לאדם, למען יחרץ כל חפץ חיים באמת לרדוף אחריה במחקרו ובמעשה התרגלותו להשיגה.