לשני בתי ישראל Aux deux maisons d'Israël
מאמרי הראיה עמ' 45 / לשני בתי ישראל
תחיתנו הלאומית ההולכת ומתהוה לעינינו בארץ ישראל, צריכה להקיף במלואה את כל ערכי חיינו. אין תחיה של אמת כל זמן שהיא נוהגת רק בשדרות מיוחדות ורק בערכים מיוחדים. היא מוכרחת להקיף את כל שדרותינו ואת כל ערכי חיינו כולם. מכאן אנו באים להעריך את ערכי התחיה לעומת שתי תכניותיהם הראשיות -- הקדש והחול; שעד כמה שנהיה נוטים לימין או לשמאל, אין אנו יכולים להפקיע את עצמנו מהשקפה זו כי בחיינו הלאומיים הכלליים יש לנו עסק עם שני ערכי החיים, עם ערך הקדש ועם ערך החול שלנו.
התחיה הלאומית של עכשיו היא יותר מבססת את עצמה על הערך החילוני שבחיינו הלאומיים. אין זה גרעון עצמי בתנועת התחיה לפי מדתה, אבל אין גם זה דבר המוטל בספק שכל זמן שהערך של תכן הקדש של החיים הלאומיים שלנו לא יתגלה בכל חילו בתנועת התחיה -- אין לנו תחיה אופיית, תחיה שלמה. ומאחר שבודאי נקראים אנו לבוא לידי תחית עם גמורה, מוכרחים אנו לעורר את תחית הקודש על פי אותם הדרכים שתנועת תחיה מתעוררת ומסתדרת על ידם; ממש באותה המדה שתנועת התחיה החילונית שלנו הולכת היא ומתפתחת.
כשאנו באים לעורר תחיה לאומית של קדש, הננו באים להעריך ביותר את שני בתי ישראל היותר גדולים, שחייהם הנם כל כך טיפוסיים, כל בית בהגדרתו, פה בארצנו הקדושה -- האשכנזים והספרדים. מצד התחיה החילונית אין לנו כמעט שום צביון שונה, הרינו אחים בני עם אחד והעניינים הלאומיים הנוגעים לבנין האומה בארצה הנם קרובים אל לב כולנו במידה שווה. וכשם שהם צריכים להיות קרובים לנו במידה שווה לספרדים ולאשכנזים -- ככה יש אפשרות פתיחה לנסח את כל תנועות החיים הלאומיים שלנו במידה שווה לשני בתי ישראל אלה, ועל פיהם תמשכנה הפלוגות הקטנות מהם באיחודם.
אמנם מיד שאנו באים לעורר את התחיה הלאומית מצד ערך הקודש שלה, כבר יש לנו עסק עם הליכות נפש עמוקות שנשתרשו בזמנים ארוכים בשורשים חזקים ועמוקים בצורות ותכונות כל כך שונות עד שהננו עומדים ומשתוממים על המחזה, והשאלה העומדת לפנינו באיזה אופן נגשם את המהלך של התחיה הלאומית הכללית בערכה הקדש שיהיה נכר לנו בחיינו הכללים בארץ ישראל היא מוכרחת לעניין את כל לב מרגיש וכל מח חושב בקרבנו; כשם שלא צדקו ולא יצדקו לעולם כל הנוטים כלפי שמאל, המבטלים את הערך של התחיה הלאומית על יסוד הקדש שלה -- כמו כן לא צדקו אותם החושבים שבדבור שפתיים ובהסכמה בעלמא הננו יכולים להבליע בפעם אחת את כל שנויי הסגנונים שבחיי הקדש אשר לעמנו, שרושמם היותר גדול הוא ניכר למאד באלה שני הבתים הגדולים והיסודיים בישראל: האשכנזים והספרדים. לא רק מניעות טכניות. דיניות יש כאן. עולמות -- מלאי חיים, מלאי הוד קדש -- יש כאן, שבטשטושה של צורה אחת מאלה הצורות החטיביות הננו מאבדים הון גדול שאי אפשר לנו להסיח את דעתנו מערכו הגדול.
אלה השנויים שבאורחות החיים שבהשקפת העולם על פי יסוד תכן הקדש, המגיעים בפרטי ההלכות והמנהגים -- אחוזים הם זה בזה בצורה אורגנית בחיי נשמה המתהלכת על פיה, אופניה וגלגליה; שעל מקורה הננו צריכים לשום לב עד אשר יפתחו לפנינו השבילים של תחיה לאומית כללית, מקפת את כל בית ישראל מצד הערכים של חיי הקדש. מבלי להיכנס בהשערות של נבכי התולדה במקום שהעין הבוחנת החפצה לראות דברים ברורים וממשיים כבר היא מתטשטשת שם, הננו מתקרבים לתפוש את גלויי הרוח הקרובים שרישומיהם ניכרים הם עדיין בחיינו, או לכל הפחות יכולים אנחנו לתפוש אותם מתוך הספרות הערוכה לפנינו בדורות לא כל כך קדומים, שמהם יכולים אנו לבוא להרשים במידה ידועה את התכונות האופיות המיוחדות של שני בתינו הגדולים הללו, של אחינו הספרדים והאשכנזים, ומתוך השקפות כאלו יכולים אנחנו ג"כ לבוא לכלל איזה קירוב במה שנוגע להפיתרון של השאלה ע"ד הקפת התחיה הכוללת בערכה המקודש בחיינו הלאומיים.
משעה שנחתם התלמוד (ביחוד הבבלי), ובפרט משעה שנתפרסם בישראל בתור הספר היחידי שערכי החיים הכלליים והפרטיים של האומה מתבארים על ידו ומקבלים את צביונם על פיו -- החל הכישרון הכללי של האומה להראות את פעולתו על סגנון התקבלותו בתוכה בתור הספר הנושא עליו את האחריות של תמימות החיים הלאומיים של האומה בשתי צורות מחולפות; כפי מה שעינינו רואות שבמשך הזמן הסתגלה היהדות האשכנזית לצורה אחת והיהדות הספרדית לצורה השניה. את הצורות הללו מוכרחים אנו לציינן בשמות: "הצורה הביקורתית" "והצורה הפלפולית". התלמוד אפשר לו להיעשות לכלי שימוש להאומה, בכל הליכות חייה הכלליים על פי כל אחת משתי הצורות הללו, אבל שונה הוא הצביון היוצא בחיים מצד חקויו הכללי המתבלט בכל אחת מאלו הצורות, וממילא שונים הם ג"כ הרבה פרטים לפי אותם השנויים המתהווים מההשפעה השונה של כל אחת מהצורות הללו שעל ידה מתהוה ההשפעה התלמודית בישראל.
התלמוד בתור ספר המכיל בקרבו חומר הלכותי ואגדי -- עשיר וגדול, ספר המלא המון שיטות ודעות שונות בכל ערכי החיים מוכרח הוא שיהיה לו תוכן מעובד; באיזה אופן להוציא את מסקנותיו, ובאיזה אופן להביא את העושר שבחליפות הדעות לידי הסכמה כוללת בחיים. לתכלית זו אפשר להשתמש באחד מאלה שני הכוחות -- בכוח הביקורת או בכוח הפלפול -- וכל אחד מאלה שני הכוחות צריך הוא עבודה רבה וכישרון גדול ועצום עד אשר תשתכלל פעולתו.
• כח הביקורת צריך הוא לשקידה גדולה, לבקיאות חודרת, לשכל רחב, ולפשטנות ישרה, וסדרנות קבועה. כוח הביקורת איננו נזקק כל כך לישב סתירות שבין מקום למקום. ספר כהתלמוד המכיל בתוכו כל כך הרבה דעות שונות במה שהוא מפורש -- אין הביקורת מצטערת אם אחרי העיון ימצאו עוד איזו שנויי דעות ושיטות שאינן כל כך מפורשות במקומן; .
תחיתנו הלאומית ההולכת ומתהוה לעינינו בארץ ישראל, צריכה להקיף במלואה את כל ערכי חיינו. אין תחיה של אמת כל זמן שהיא נוהגת רק בשדרות מיוחדות ורק בערכים מיוחדים. היא מוכרחת להקיף את כל שדרותינו ואת כל ערכי חיינו כולם. מכאן אנו באים להעריך את ערכי התחיה לעומת שתי תכניותיהם הראשיות -- הקדש והחול; שעד כמה שנהיה נוטים לימין או לשמאל, אין אנו יכולים להפקיע את עצמנו מהשקפה זו כי בחיינו הלאומיים הכלליים יש לנו עסק עם שני ערכי החיים, עם ערך הקדש ועם ערך החול שלנו.
התחיה הלאומית של עכשיו היא יותר מבססת את עצמה על הערך החילוני שבחיינו הלאומיים. אין זה גרעון עצמי בתנועת התחיה לפי מדתה, אבל אין גם זה דבר המוטל בספק שכל זמן שהערך של תכן הקדש של החיים הלאומיים שלנו לא יתגלה בכל חילו בתנועת התחיה -- אין לנו תחיה אופיית, תחיה שלמה. ומאחר שבודאי נקראים אנו לבוא לידי תחית עם גמורה, מוכרחים אנו לעורר את תחית הקודש על פי אותם הדרכים שתנועת תחיה מתעוררת ומסתדרת על ידם; ממש באותה המדה שתנועת התחיה החילונית שלנו הולכת היא ומתפתחת.
כשאנו באים לעורר תחיה לאומית של קדש, הננו באים להעריך ביותר את שני בתי ישראל היותר גדולים, שחייהם הנם כל כך טיפוסיים, כל בית בהגדרתו, פה בארצנו הקדושה -- האשכנזים והספרדים. מצד התחיה החילונית אין לנו כמעט שום צביון שונה, הרינו אחים בני עם אחד והעניינים הלאומיים הנוגעים לבנין האומה בארצה הנם קרובים אל לב כולנו במידה שווה. וכשם שהם צריכים להיות קרובים לנו במידה שווה לספרדים ולאשכנזים -- ככה יש אפשרות פתיחה לנסח את כל תנועות החיים הלאומיים שלנו במידה שווה לשני בתי ישראל אלה, ועל פיהם תמשכנה הפלוגות הקטנות מהם באיחודם.
אמנם מיד שאנו באים לעורר את התחיה הלאומית מצד ערך הקודש שלה, כבר יש לנו עסק עם הליכות נפש עמוקות שנשתרשו בזמנים ארוכים בשורשים חזקים ועמוקים בצורות ותכונות כל כך שונות עד שהננו עומדים ומשתוממים על המחזה, והשאלה העומדת לפנינו באיזה אופן נגשם את המהלך של התחיה הלאומית הכללית בערכה הקדש שיהיה נכר לנו בחיינו הכללים בארץ ישראל היא מוכרחת לעניין את כל לב מרגיש וכל מח חושב בקרבנו; כשם שלא צדקו ולא יצדקו לעולם כל הנוטים כלפי שמאל, המבטלים את הערך של התחיה הלאומית על יסוד הקדש שלה -- כמו כן לא צדקו אותם החושבים שבדבור שפתיים ובהסכמה בעלמא הננו יכולים להבליע בפעם אחת את כל שנויי הסגנונים שבחיי הקדש אשר לעמנו, שרושמם היותר גדול הוא ניכר למאד באלה שני הבתים הגדולים והיסודיים בישראל: האשכנזים והספרדים. לא רק מניעות טכניות. דיניות יש כאן. עולמות -- מלאי חיים, מלאי הוד קדש -- יש כאן, שבטשטושה של צורה אחת מאלה הצורות החטיביות הננו מאבדים הון גדול שאי אפשר לנו להסיח את דעתנו מערכו הגדול.
אלה השנויים שבאורחות החיים שבהשקפת העולם על פי יסוד תכן הקדש, המגיעים בפרטי ההלכות והמנהגים -- אחוזים הם זה בזה בצורה אורגנית בחיי נשמה המתהלכת על פיה, אופניה וגלגליה; שעל מקורה הננו צריכים לשום לב עד אשר יפתחו לפנינו השבילים של תחיה לאומית כללית, מקפת את כל בית ישראל מצד הערכים של חיי הקדש. מבלי להיכנס בהשערות של נבכי התולדה במקום שהעין הבוחנת החפצה לראות דברים ברורים וממשיים כבר היא מתטשטשת שם, הננו מתקרבים לתפוש את גלויי הרוח הקרובים שרישומיהם ניכרים הם עדיין בחיינו, או לכל הפחות יכולים אנחנו לתפוש אותם מתוך הספרות הערוכה לפנינו בדורות לא כל כך קדומים, שמהם יכולים אנו לבוא להרשים במידה ידועה את התכונות האופיות המיוחדות של שני בתינו הגדולים הללו, של אחינו הספרדים והאשכנזים, ומתוך השקפות כאלו יכולים אנחנו ג"כ לבוא לכלל איזה קירוב במה שנוגע להפיתרון של השאלה ע"ד הקפת התחיה הכוללת בערכה המקודש בחיינו הלאומיים.
משעה שנחתם התלמוד (ביחוד הבבלי), ובפרט משעה שנתפרסם בישראל בתור הספר היחידי שערכי החיים הכלליים והפרטיים של האומה מתבארים על ידו ומקבלים את צביונם על פיו -- החל הכישרון הכללי של האומה להראות את פעולתו על סגנון התקבלותו בתוכה בתור הספר הנושא עליו את האחריות של תמימות החיים הלאומיים של האומה בשתי צורות מחולפות; כפי מה שעינינו רואות שבמשך הזמן הסתגלה היהדות האשכנזית לצורה אחת והיהדות הספרדית לצורה השניה. את הצורות הללו מוכרחים אנו לציינן בשמות: "הצורה הביקורתית" "והצורה הפלפולית". התלמוד אפשר לו להיעשות לכלי שימוש להאומה, בכל הליכות חייה הכלליים על פי כל אחת משתי הצורות הללו, אבל שונה הוא הצביון היוצא בחיים מצד חקויו הכללי המתבלט בכל אחת מאלו הצורות, וממילא שונים הם ג"כ הרבה פרטים לפי אותם השנויים המתהווים מההשפעה השונה של כל אחת מהצורות הללו שעל ידה מתהוה ההשפעה התלמודית בישראל.
התלמוד בתור ספר המכיל בקרבו חומר הלכותי ואגדי -- עשיר וגדול, ספר המלא המון שיטות ודעות שונות בכל ערכי החיים מוכרח הוא שיהיה לו תוכן מעובד; באיזה אופן להוציא את מסקנותיו, ובאיזה אופן להביא את העושר שבחליפות הדעות לידי הסכמה כוללת בחיים. לתכלית זו אפשר להשתמש באחד מאלה שני הכוחות -- בכוח הביקורת או בכוח הפלפול -- וכל אחד מאלה שני הכוחות צריך הוא עבודה רבה וכישרון גדול ועצום עד אשר תשתכלל פעולתו.
• כח הביקורת צריך הוא לשקידה גדולה, לבקיאות חודרת, לשכל רחב, ולפשטנות ישרה, וסדרנות קבועה. כוח הביקורת איננו נזקק כל כך לישב סתירות שבין מקום למקום. ספר כהתלמוד המכיל בתוכו כל כך הרבה דעות שונות במה שהוא מפורש -- אין הביקורת מצטערת אם אחרי העיון ימצאו עוד איזו שנויי דעות ושיטות שאינן כל כך מפורשות במקומן; .