Moussar Avikha 16: Chapitre 2 paragraphe 4 - troisieme partie
עוד יש מקום לענות בזה, שכאשר נחקור על מהות השלמות של חיים שלמים, נאמר כי בהכרח כל עניין חיים הוא רצון והכרה (עולת ראיה כ' על משנה אבות ד כב), ויתעלו הדברים משפל ערך עד רום מעלה של חיי נשמת-חיים השלמה, שהיא עצם האדם.
והנה, שלמות החיים מצד ההכרה, ודאי שראוי שיהיה בנכבד שבמוכרים ידיעה בנכבד שבידועים, והוא ידיעת הבורא ית'. אמנם כאשר לא נשיג ממנו ית' כ"א בחינת ההנהגה והחכמה שבבריאת העולמות, נודע שזהו באמת עיקר השלמות לנבראים, שהרי השלמות הוא חל על עצם הנושא השלמות, אם כן זהו שלמותו שיגיע מצד שלמותו לזה המקום שהוא מציאותו והוייתו, וכיון שכל הנמצאים ברא ית' בחכמתו ורצונו, תהיה שלמותם כהכרתם חכמתו בהויתם ובריאתם והנהגתם.
והנה, כשם שצריכה החכמה להשתלם, כמו-כן צריך הרצון להשתלם, שהרי אנו רואים שמי שיש לו חכמה ואין לו רצון שלם אינו שלם כלל, ואדרבא עוד תוסיף החכמה רעה על רעתו, כמו מי שמכיר ערך הדרכים הישרים ונתיבות הצדק, אבל רצונו מושחת וחפץ בכל רשע ונלוז וכל עושק וחמס, הלא ילך תמיד בלא חמדה, כי בהשקיפו אל החכמה יתמרמר על נפשו מצד רצונו, המושכו לכל הדברים שהם הפך החכמה, וכשיתן דעתו אל רצונו הנלוז תיסרהו חכמתו על פניו, כי רע ומר דרכו, ויהי' מיורשי תרתי גיהנם. (יומא עב ב.)
והנה, מן הצד הגרוע נבין על הצד המעולה, שכמו שצריך שלמות בחכמה, כן צריך שלמות ברצון, וכשם שעניין החכמה ומהותה היא ההכרה והידיעה, והצד השלם שבה יהיה דווקא ידיעת הנהגתו ית' ודרכי טובו, מפני שזהו גבול השלמות של מציאות העצם הנושא השלמות, כן ודאי ששלמות הרצון תהיה על-ידי שיהיה רצונו שלם כל-כך במה שיהיה בדוגמת שלמות הרצון העליון כביכול, שהוא מקור מציאות כל הנמצאות והנהגתם. אם כן, אי אפשר כ"א שיהיה רצונו נוטה ממש רק לעשות רצון אביו שבשמים.
וכיון שביארנו שזה עניין השלמות האמיתי הנרצה והנחמד מצד עצמו, וגם חסדו ית' גדול ג"כ עד שחנן אותנו דעה והשכל להשיג מזה כמר מדלי, לפי ערך ההשגה בעצמה בתורת משל, ודאי שראוי לנו להשתדל כל הימים לקיים מה שהורונו חז"ל (משנה אבות ה כ" :(הוי עז כנמר, קל כנשר, רץ כצבי, וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים".
ומעתה בין תבין, כי מה שאמור לנו בדברי החכמים )עבודת-הקודש לר' מאיר גבאי, חלק העבודה, נפש החיים שער כ פ"ד( "עבודה צורך גבוה" והחכם מכל אדם ברוח הקודש אמר)משלי טז ד( "כל פעל ד' למענהו", (משנה אבות ו יא) "כל מה שברא הקב"ה לא ברא אלא לכבודו" אמרו חז"ל, שזה מראה שהכל ברא בשבילו ית', שלכאורה הדברים קשים לשמע מצד השכל, ומצד שנראים ח"ו כמרפים עניין העבודה מאהבה, שהרי העבודה מאהבה תבחן לפי גודל כוונת המטיב לטובת המקבל, כמו שהאריך לבאר החסיד בחובות הלבבות בשער עבודת האלהים, וזולת זה יהיו לפום-ריהטא סותרים למה שכתוב (תהלים פט ג) "עולם חסד יבנה" )איוב לה ז): "אם צדקת מה תתן לו" וכיו"ב בדברי חכמים) בראשית רבה מד א.(.
אבל אחרי ההבנה השלמה, אין הדבר מתברר בשלמות כ"א דווקא ע"י שני מיני המאמרים יחד: שבודאי חפצו ית' להיטיב, אבל הטובה האמתית והגדולה ונפלאה, ואחרי שאין זולתו יודע שלמותו וכבודו יתברך שמו ויתנשא, יודע הוא שאין שלמות יותר גדולה ושווה כלל לשלמות השגתו ורצונו, רצה לזכות בזה את נבראיו, כי כל שלמות זולתו בטלה במציאות נגד זה השלמות הגדול והקדוש, אחרי ידיעת האמת, על-כן יצר אותנו באופן שנמלא ונשלים רצונו. אם כן, זהו גודל החסד שאין לו ערך והמשל כלל, ועל כן ודאי עולם חסד יבנה, ואם נצדק מה נפעל לו, מצד עצמו, לולא שחפץ לזכותנו בזאת המעלה של מילוא רצונו. ואם כן, הביאור של עומק החסד הוא שהכל ברא לכבודו, וכל פעל ד' למענהו, ועבודה צורך גבוה.
ברוך ד' לעולם אמן ואמן.
והנה, שלמות החיים מצד ההכרה, ודאי שראוי שיהיה בנכבד שבמוכרים ידיעה בנכבד שבידועים, והוא ידיעת הבורא ית'. אמנם כאשר לא נשיג ממנו ית' כ"א בחינת ההנהגה והחכמה שבבריאת העולמות, נודע שזהו באמת עיקר השלמות לנבראים, שהרי השלמות הוא חל על עצם הנושא השלמות, אם כן זהו שלמותו שיגיע מצד שלמותו לזה המקום שהוא מציאותו והוייתו, וכיון שכל הנמצאים ברא ית' בחכמתו ורצונו, תהיה שלמותם כהכרתם חכמתו בהויתם ובריאתם והנהגתם.
והנה, כשם שצריכה החכמה להשתלם, כמו-כן צריך הרצון להשתלם, שהרי אנו רואים שמי שיש לו חכמה ואין לו רצון שלם אינו שלם כלל, ואדרבא עוד תוסיף החכמה רעה על רעתו, כמו מי שמכיר ערך הדרכים הישרים ונתיבות הצדק, אבל רצונו מושחת וחפץ בכל רשע ונלוז וכל עושק וחמס, הלא ילך תמיד בלא חמדה, כי בהשקיפו אל החכמה יתמרמר על נפשו מצד רצונו, המושכו לכל הדברים שהם הפך החכמה, וכשיתן דעתו אל רצונו הנלוז תיסרהו חכמתו על פניו, כי רע ומר דרכו, ויהי' מיורשי תרתי גיהנם. (יומא עב ב.)
והנה, מן הצד הגרוע נבין על הצד המעולה, שכמו שצריך שלמות בחכמה, כן צריך שלמות ברצון, וכשם שעניין החכמה ומהותה היא ההכרה והידיעה, והצד השלם שבה יהיה דווקא ידיעת הנהגתו ית' ודרכי טובו, מפני שזהו גבול השלמות של מציאות העצם הנושא השלמות, כן ודאי ששלמות הרצון תהיה על-ידי שיהיה רצונו שלם כל-כך במה שיהיה בדוגמת שלמות הרצון העליון כביכול, שהוא מקור מציאות כל הנמצאות והנהגתם. אם כן, אי אפשר כ"א שיהיה רצונו נוטה ממש רק לעשות רצון אביו שבשמים.
וכיון שביארנו שזה עניין השלמות האמיתי הנרצה והנחמד מצד עצמו, וגם חסדו ית' גדול ג"כ עד שחנן אותנו דעה והשכל להשיג מזה כמר מדלי, לפי ערך ההשגה בעצמה בתורת משל, ודאי שראוי לנו להשתדל כל הימים לקיים מה שהורונו חז"ל (משנה אבות ה כ" :(הוי עז כנמר, קל כנשר, רץ כצבי, וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים".
ומעתה בין תבין, כי מה שאמור לנו בדברי החכמים )עבודת-הקודש לר' מאיר גבאי, חלק העבודה, נפש החיים שער כ פ"ד( "עבודה צורך גבוה" והחכם מכל אדם ברוח הקודש אמר)משלי טז ד( "כל פעל ד' למענהו", (משנה אבות ו יא) "כל מה שברא הקב"ה לא ברא אלא לכבודו" אמרו חז"ל, שזה מראה שהכל ברא בשבילו ית', שלכאורה הדברים קשים לשמע מצד השכל, ומצד שנראים ח"ו כמרפים עניין העבודה מאהבה, שהרי העבודה מאהבה תבחן לפי גודל כוונת המטיב לטובת המקבל, כמו שהאריך לבאר החסיד בחובות הלבבות בשער עבודת האלהים, וזולת זה יהיו לפום-ריהטא סותרים למה שכתוב (תהלים פט ג) "עולם חסד יבנה" )איוב לה ז): "אם צדקת מה תתן לו" וכיו"ב בדברי חכמים) בראשית רבה מד א.(.
אבל אחרי ההבנה השלמה, אין הדבר מתברר בשלמות כ"א דווקא ע"י שני מיני המאמרים יחד: שבודאי חפצו ית' להיטיב, אבל הטובה האמתית והגדולה ונפלאה, ואחרי שאין זולתו יודע שלמותו וכבודו יתברך שמו ויתנשא, יודע הוא שאין שלמות יותר גדולה ושווה כלל לשלמות השגתו ורצונו, רצה לזכות בזה את נבראיו, כי כל שלמות זולתו בטלה במציאות נגד זה השלמות הגדול והקדוש, אחרי ידיעת האמת, על-כן יצר אותנו באופן שנמלא ונשלים רצונו. אם כן, זהו גודל החסד שאין לו ערך והמשל כלל, ועל כן ודאי עולם חסד יבנה, ואם נצדק מה נפעל לו, מצד עצמו, לולא שחפץ לזכותנו בזאת המעלה של מילוא רצונו. ואם כן, הביאור של עומק החסד הוא שהכל ברא לכבודו, וכל פעל ד' למענהו, ועבודה צורך גבוה.
ברוך ד' לעולם אמן ואמן.