La prière: 15 (דרכי פעולת התפילה ליחיד ולציבור י, יא)
י. ת"ר אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות" (ברכות לא.). התפלה צריכה שתפעל על כוחות הנפש לעסוק במושכלות טהורות ועל כוחות הגוף לעסוק במעשים טובים. על כן צריך לכוון את מצב הכוחות הנפשיים והגופניים, באופן שיהיו ראויים והגונים לקבל את שלמות פעולתה של התפלה, וצריך למנוע את העצבות, שלא תכביד על כוחות הנפש מהתרומם להשגות טהורות ובהירות, ואת העצלות, שלא תעכב את כוחות הגוף מהתחזק למעשים טובים, ואז יהיה מוכן לתוספת השלמות המתעוררת עליו ע"י התפלה.
ולא מתוך שחוק ולא מתוך שיחה ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים.
לשלמות התפלה צריך שיקדמו לה ארבעה ציורים. הא' ציור המשכת יראת ד' והוא הפך השחוק, כי השחוק ממעט את היראה, אפילו יראת הכבוד של השוחק עצמו, כמאמר החכם "מי שרב שחקו מתמעטת יראתו" . הב' צריך שיצייר עיקר שלמות הנפש רק באשרה הפנימי, בהכרתה כבודה ושלמותה בהיותה מתענגת על ד' ומאירה באור הדעת ויראת ד'. ועל כן, בהיות אושר הנפש הפנימי בהגיונה עם עצמה, ירחיק ממנו לעת התפלה מצב המורה על קנית השלמות דוקא מחוץ לנפש, שזהו יסוד השיחה, למצוא האושר אצל אחרים ולא אצל עצמו. הג' צריך שיסכים לקבוע הנהגתו המעשית כפי הכרת הציור המושלם ביראת ד', ולכן ימנע מקלות ראש, כי יסוד קלות ראש הוא קובע את הנהגתו אפילו הפך מושכליו עצמו. הד' צריך שיצייר יקרת ערך הדבור, ובזה יצויר בנפשו ערך התפלה, בכח יתרונו של האדם, ולכן יתרחק מדברים בטלים, שהם מורים זלזול בערך הדבור, שראוי לכבדו ולשמרו.
יא. "אלא מתוך שמחה של מצוה" (שם). המצוה הוא יוצאת ג"כ לפעל לחוץ לנפש העושה אותה. אמנם השמחה היא הרגשת השלמות הפנימית של הנפש הישרה בהיותה מרגשת את יושר מהלכה וטובו. והתפלה, בהיותה הפרי המובחר של הזמן (ע' כוזרי מאמר ג' סי' ד') וההשלמה הנפשית הפנימית היא תכלית לה, ראוי שתתגלה בעונג החיים הפנימיים השלמים, בשמחה של מצוה.
"ת"ר המתפלל צריך שיכוון את לבו לשמים". אבא שאול אומר סימן לדבר "תכין לבם תקשיב אזנך"(שם). יש כוונה פרטית, שהיא כוונת פירוש המלות והעניינים, ויש כונה כללית, שהיא כוונת הלב בגדולת השי"ת ורוממות הנפש הראויה לה ע"י האורה באור ד', ששעת התפלה מסוגלת אליה. זהו שלמדנו כאן, שלבד כוונת המלות והעניינים בפרטיות, צריך לכוון לבו לשמים ברוממות השי"ת, לפי מה שתוכל נפשו שאת, וע"י זיכרון השי"ת וגדלותו תתרומם הנפש לשלמות תכלית התפלה, וממילא היא סגולה להתקבלות התפלה. ועל זה אמר אבא שאול סימן לדבר "תכין לבם", שע"י זיכרון השי"ת מתכונן לבם לצדק ולמישרים, וכדברי רבנו יונה בשערי תשובה (שער ב' סי' א', שער ג' סכ"ז) על פסוק "בד' יצדקו ויתהללו כל זרע ישראל", שזיכרון השי"ת מביא שזרע ישראל יהיו צדיקים ומהוללים, כי ע"י זיכרון השי"ת מתרוממת נפשם לכל מידה טובה ולכל כשרון מעשה וחכמת לב. וכן השי"ת הוא המכין לבם, במה שמתרומם לבם לגדולות ע"י זיכרון השי"ת ועוזו, ועי"ז "תקשיב אזנך", והוא סימן לדבר שמלבד הכוונה הפרטית, שהיא ודאי עיקרית, צריכה ודאי כוונה כללית, שהיא מצוינת בשם "יכוון לבו לשמים", והיא מועלת להתקבלות התפלה.
ולא מתוך שחוק ולא מתוך שיחה ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים.
לשלמות התפלה צריך שיקדמו לה ארבעה ציורים. הא' ציור המשכת יראת ד' והוא הפך השחוק, כי השחוק ממעט את היראה, אפילו יראת הכבוד של השוחק עצמו, כמאמר החכם "מי שרב שחקו מתמעטת יראתו" . הב' צריך שיצייר עיקר שלמות הנפש רק באשרה הפנימי, בהכרתה כבודה ושלמותה בהיותה מתענגת על ד' ומאירה באור הדעת ויראת ד'. ועל כן, בהיות אושר הנפש הפנימי בהגיונה עם עצמה, ירחיק ממנו לעת התפלה מצב המורה על קנית השלמות דוקא מחוץ לנפש, שזהו יסוד השיחה, למצוא האושר אצל אחרים ולא אצל עצמו. הג' צריך שיסכים לקבוע הנהגתו המעשית כפי הכרת הציור המושלם ביראת ד', ולכן ימנע מקלות ראש, כי יסוד קלות ראש הוא קובע את הנהגתו אפילו הפך מושכליו עצמו. הד' צריך שיצייר יקרת ערך הדבור, ובזה יצויר בנפשו ערך התפלה, בכח יתרונו של האדם, ולכן יתרחק מדברים בטלים, שהם מורים זלזול בערך הדבור, שראוי לכבדו ולשמרו.
יא. "אלא מתוך שמחה של מצוה" (שם). המצוה הוא יוצאת ג"כ לפעל לחוץ לנפש העושה אותה. אמנם השמחה היא הרגשת השלמות הפנימית של הנפש הישרה בהיותה מרגשת את יושר מהלכה וטובו. והתפלה, בהיותה הפרי המובחר של הזמן (ע' כוזרי מאמר ג' סי' ד') וההשלמה הנפשית הפנימית היא תכלית לה, ראוי שתתגלה בעונג החיים הפנימיים השלמים, בשמחה של מצוה.
"ת"ר המתפלל צריך שיכוון את לבו לשמים". אבא שאול אומר סימן לדבר "תכין לבם תקשיב אזנך"(שם). יש כוונה פרטית, שהיא כוונת פירוש המלות והעניינים, ויש כונה כללית, שהיא כוונת הלב בגדולת השי"ת ורוממות הנפש הראויה לה ע"י האורה באור ד', ששעת התפלה מסוגלת אליה. זהו שלמדנו כאן, שלבד כוונת המלות והעניינים בפרטיות, צריך לכוון לבו לשמים ברוממות השי"ת, לפי מה שתוכל נפשו שאת, וע"י זיכרון השי"ת וגדלותו תתרומם הנפש לשלמות תכלית התפלה, וממילא היא סגולה להתקבלות התפלה. ועל זה אמר אבא שאול סימן לדבר "תכין לבם", שע"י זיכרון השי"ת מתכונן לבם לצדק ולמישרים, וכדברי רבנו יונה בשערי תשובה (שער ב' סי' א', שער ג' סכ"ז) על פסוק "בד' יצדקו ויתהללו כל זרע ישראל", שזיכרון השי"ת מביא שזרע ישראל יהיו צדיקים ומהוללים, כי ע"י זיכרון השי"ת מתרוממת נפשם לכל מידה טובה ולכל כשרון מעשה וחכמת לב. וכן השי"ת הוא המכין לבם, במה שמתרומם לבם לגדולות ע"י זיכרון השי"ת ועוזו, ועי"ז "תקשיב אזנך", והוא סימן לדבר שמלבד הכוונה הפרטית, שהיא ודאי עיקרית, צריכה ודאי כוונה כללית, שהיא מצוינת בשם "יכוון לבו לשמים", והיא מועלת להתקבלות התפלה.