Orot Hatora 31: Chapitre 9 paragraphes 10, 11, 12, 13
י
כשמתערב בפלפול החפץ לשמח את עצמו בפלפולא - דאורייתא, אין זה נקרא תורה שלא לשמה חס וחלילה. כי עצם השמחה והסרת העצבות הוא גם כן מצוה רבה, והוא בכלל הטבת המדות, שהיא סגולתה של תורה.
יא
יש שהענפים הרחוקים שעל פי פלפול מתרחקים - מהרעיון של תורה לשמה אצל כל אחד לפי מדרגת הכרתו ברוחניות התורה. ומתוך כך מי שהוא רוצה להתדבק בתורה לשמה, ולהשגיא פלפול בדקות הענינים המעשיים, צריך להעמיק את הרגשו הקדוש בערכה של תורה וקדושתה הכללית. עד שתבא ההרגשה הכללית לידי מדת תוקף גדול ואדיר, עד שתתן כח בענפים הרחוקים מאד, שמתילדים על ידי חריצות המחשבה, שגם הם יתמשכו מהרעיון הקדוש של תורה לשמה.
יב
בהאי כללא שלא יטייל בפרדס אלא מי שמלא כרסו בבשר ויין, י"ל דהיינו במי שבא לעשות רק כפי חובת התורה מצד הדין. אבל מי שמרגיש בלבו חשק ותשוקה ללמוד הדברים הפנימיים, להשכיל באמתתו ית', הרי הוא בכלל "לעולם ילמד אדם תורה במקום שלבו חפץ", כיון שמהסתם בודאי יש לו לזה כשרון מיוחד, ומזה עצמו מוכח שזהו רצונו של הקב"ה שהוא יעסוק בידיעת שמו ית'. וזולת זה כל הענינים האלה הנוגעים לידיעת שמו ית' כפי הצורך של קביעת היראה, כפי מה שהאדם מרגיש בו מה היא קביעת היראה. כיון שכבר חננו השי"ת דעה והשכל ושהוא מבין היטב שהם קובעים בו את היראה ומבלעדם תחסר לו, אצלו ודאי הם עצמם הבשר והלחם המה, ואין זה כלל בכלל טיול בפרדס רק מה שהוא למעלה מכדי צורך קביעת היראה. ע"כ מי שמרגיש שכלו ונטיתו באמת לדעת את ד', יהי' חזק מאד בדרכו וידע כי ישכיל ויצליח, ויראה לקבע זמנים רשומים לדעת פשטי התורה והלכותיה בעיון כראוי, ועיקר למודו בעומק שמחת לב וקביעות יהי' במה שנפשו חושקת לדבקה בידיעת שמו ית', וידע שלו כך יאתה. ואם יראה שרוב הלומדים אין הנהגתם כך, ידע שבאמת להם ראוי שלא יהרסו אל הקודש עד שילכו כפי ההדרגה, ואין שייך בזה להתרוממות והתפארות, רק בחינות מחולקות באצילות הנפשית. ויש לומר שמי ששכלו לפי טבעו דורש דוקא, שיהיו הענינים הקדושים האלהיים ערוכים ושמורים אצלו ושישכיל בהם, אז אי אפשר לו להיות זוכרו ית' תמיד רק על ידי ידיעת שמו והשכלתו, כי כל זמן שיחסר המזון הנצרך לפי המזג הרי החלישות מורגשת, אף על פי שמי שאין צריך כל כך למזונו יהי' בריא אולם במעט מזון, מכל מקום אין ללמוד מאיש לאיש. על כן מי שלבו נשאהו לעיין בענינים הרמים לא יבהל וידע כי כך היא חובתו, והדרך הכבושה לכל לא יניח לגמרי, אבל ידע כי אי אפשר כלל שתהי' נאה לו בלא השקפה פרטית על מה שנפשו דורשת ממנו, ואז ישכיל ויצליח ויהי' עובד את ד' בשמחה וטוב לב.
כשמתערב בפלפול החפץ לשמח את עצמו בפלפולא - דאורייתא, אין זה נקרא תורה שלא לשמה חס וחלילה. כי עצם השמחה והסרת העצבות הוא גם כן מצוה רבה, והוא בכלל הטבת המדות, שהיא סגולתה של תורה.
יא
יש שהענפים הרחוקים שעל פי פלפול מתרחקים - מהרעיון של תורה לשמה אצל כל אחד לפי מדרגת הכרתו ברוחניות התורה. ומתוך כך מי שהוא רוצה להתדבק בתורה לשמה, ולהשגיא פלפול בדקות הענינים המעשיים, צריך להעמיק את הרגשו הקדוש בערכה של תורה וקדושתה הכללית. עד שתבא ההרגשה הכללית לידי מדת תוקף גדול ואדיר, עד שתתן כח בענפים הרחוקים מאד, שמתילדים על ידי חריצות המחשבה, שגם הם יתמשכו מהרעיון הקדוש של תורה לשמה.
יב
בהאי כללא שלא יטייל בפרדס אלא מי שמלא כרסו בבשר ויין, י"ל דהיינו במי שבא לעשות רק כפי חובת התורה מצד הדין. אבל מי שמרגיש בלבו חשק ותשוקה ללמוד הדברים הפנימיים, להשכיל באמתתו ית', הרי הוא בכלל "לעולם ילמד אדם תורה במקום שלבו חפץ", כיון שמהסתם בודאי יש לו לזה כשרון מיוחד, ומזה עצמו מוכח שזהו רצונו של הקב"ה שהוא יעסוק בידיעת שמו ית'. וזולת זה כל הענינים האלה הנוגעים לידיעת שמו ית' כפי הצורך של קביעת היראה, כפי מה שהאדם מרגיש בו מה היא קביעת היראה. כיון שכבר חננו השי"ת דעה והשכל ושהוא מבין היטב שהם קובעים בו את היראה ומבלעדם תחסר לו, אצלו ודאי הם עצמם הבשר והלחם המה, ואין זה כלל בכלל טיול בפרדס רק מה שהוא למעלה מכדי צורך קביעת היראה. ע"כ מי שמרגיש שכלו ונטיתו באמת לדעת את ד', יהי' חזק מאד בדרכו וידע כי ישכיל ויצליח, ויראה לקבע זמנים רשומים לדעת פשטי התורה והלכותיה בעיון כראוי, ועיקר למודו בעומק שמחת לב וקביעות יהי' במה שנפשו חושקת לדבקה בידיעת שמו ית', וידע שלו כך יאתה. ואם יראה שרוב הלומדים אין הנהגתם כך, ידע שבאמת להם ראוי שלא יהרסו אל הקודש עד שילכו כפי ההדרגה, ואין שייך בזה להתרוממות והתפארות, רק בחינות מחולקות באצילות הנפשית. ויש לומר שמי ששכלו לפי טבעו דורש דוקא, שיהיו הענינים הקדושים האלהיים ערוכים ושמורים אצלו ושישכיל בהם, אז אי אפשר לו להיות זוכרו ית' תמיד רק על ידי ידיעת שמו והשכלתו, כי כל זמן שיחסר המזון הנצרך לפי המזג הרי החלישות מורגשת, אף על פי שמי שאין צריך כל כך למזונו יהי' בריא אולם במעט מזון, מכל מקום אין ללמוד מאיש לאיש. על כן מי שלבו נשאהו לעיין בענינים הרמים לא יבהל וידע כי כך היא חובתו, והדרך הכבושה לכל לא יניח לגמרי, אבל ידע כי אי אפשר כלל שתהי' נאה לו בלא השקפה פרטית על מה שנפשו דורשת ממנו, ואז ישכיל ויצליח ויהי' עובד את ד' בשמחה וטוב לב.