La prière selon le Rav Kook: 12
ג. "רבא חזייה לרב המנונא דקא מאריך בצלותיה, אמר מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה, והוא סבר זמן תורה לחוד וזמן תפלה לחוד" (שבת י.). התורה תתן לאדם תמיד השגות שכליות הנובעות חדשות בכל עת ואמיתיות קיימות לעד ממקור האמתי, שהיא חיי עולם. התפלה תעסוק לא בהודעת ידיעות חדשות והעשרת שכל האדם באמתיותן, כי-אם להשתמש בחלקן של הידיעות הידועות וקבועות, ולהעמיק בכוח ההרגש את הרושם של הידיעות המוסריות על כוחות הנפש. על כן הותרו בתפלה תארים לשי"ת, שהם מתאימים ומכוונים למידה זו שירגיש האדם את הרושם של האמתיות, שהן ברורות וגלויות לו כבר, ויתפעל מהן ברגשי הנפש, אשר בהיותו יליד החומר יעוררהו לפעמים דווקא ציור שאינו מזוכך מצד עצמו.
והנה השכל מצד ערכו הרוחני מספיקה לו הרחבת הדעת בעצמה, ואינו צריך להשתדלות הזאת של העמקת הרושם הנפשי, אשר אמנם הסיוע שלה צריך הוא מפני הכבדתם של כלי הגוף על תעופת השכל. על כן תכנה של התפלה הוא לא בעצם האמתיות הנצחיות הקיימות, מצד חיי עולם, כי-אם בהשגות המחוברות למקרי הגוף, שהם חיי שעה, ולא יתכן לעזוב חיי עולם מפני חיי שעה.
אמנם בכל ענייני העסק בתורה כלל מונח הוא, שלעולם ילמד אדם מה שלבו חפץ, כי הנטיה הרוחנית הפנימית תנחה את האדם בדרך המישרים, וכיון שנטיתו נמשכת היא לחלק זה שבתורה, אות הוא, שהחלק הזה יהי' יותר ראוי להיות לו לעזר רוחני לפי מצב נפשו. וכן הוא גם בעניין התורה והתפלה. השפיטה השכלית לא תוכל כ"כ לתת גבולות, כמה צריך האדם להתפרנס פרנסתו הרוחנית בעמקי התורה ותנובת השכל וכמה מהתבלין של הרגש, וגם בזה תנחה הנטיה הפנימית בדרך ישרה את הישר באדם. בהיותו לפי מצב נפשו נוטה לחמדת עסק התורה, הוא זמן תורה, והוא השרש העיקרי שבהשלמת האדם הפרטי והכלל כולו, ובהיותו מרגיש בעצמו בזמן מן הזמנים, שהוא נוטה לחפץ הגעגועים הדרושים להרחבת התפלה ושפיכת נפשו לפני ד', ע"פ מידת ההרגש, הוא אות שלפי מצב נפשו אותה התכונה נחוצה לו יותר מהשלמה אחרת, אע"פ שהיא רמה ממנה במעלה. זמן תורה לחוד וזמן תפלה לחוד. אלא שהזמנים הכלליים הקבועים לתפלה נקבעו ע"פ מידת הכלל, שראוי אז להיות נוטה בהם לתפלה.
ד. "רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי זירא והוו עסקי בשמעתא, נגה לצלויי והוה קא מסרהב רבי ירמי', קרא עלי' ר"ז מסיר אזנו משמע תורה גם תפלתו תועבה" (שם.). האדם פונה מטבע נפשו אל רגשי הקודש, שלהשלימם ולהוציאם מן הכח לפעל ממעמקי נפשו, דרושה לו התפלה. אמנם, בזה יוכל לטעות בדבר אחד כללי. שהרי כשם שיש לו נטיות רוחניות, מצד טבע נפשו המשכלת, כן יש לו המון רגשות לכמה חפצים ורצונות חומריים. והנה זה ישכיל כל אדם, שבהרחבת הרגשות הסוערות בלבב האדם אל העניינים החומריים וכל השייך להם, אין טוב לאדם כי-אם שיהיו מודרכים ע"פ משפט דעת התורה, הנותנת צדק בכל אורחותיה ומדרכת את האדם בדרך טובה וישרה, ובהיעזב נפש האדם לשאיפותיה החומריות וכל התלוי בהן, בלא מסורת התורה, הלא יפול בנופלים וידרוך דרך אבדון ומות. אבל בנוגע לשאיפות הרוחניות שבנפש, שכללן הוא אהבת ד' והתענג על טובו והוד כבודו, והמון הסעיפים המסתעפים מעמקי ההרגשות האלה, יוכל האדם לחשוב, שאינו צריך לפלס להן כלל נתיב למודי, כי-אם יעזוב את נפשו ע"פ דרכה, תשגה באהבת צור עולמים, תתגעגע, תכסוף, תרנן מקירות לב ותשפוך שיח, ככל אשר תשאה רוחה העולה אל על. וא"כ לאותן ההרגשות הרוחניות, שהן סעיפי התפלה, יחשוב שאין צורך בהדרכה תורנית, ובבא עת תפלה ימהר לעזוב הלימוד התורני למען הקם עולה של תפלה. ולא כן ילמדנו החכם מכל אדם, שבאמת לא רק לשאיפותיו החומריות של האדם, שמצידן לבהמה נדמה, צריך הוא לסייג תורני להגבילן ולסדרן, כי גם לשאיפותיו הרמות הרוחניות, שהן מיסודי התפלה וענפיה, צריך הוא להגבלה והערכה תורנית. על כן המסיר אזנו משמע תורה, לא זו בלבד שהמון רגשותיו החומריות יהפכו לתועבה, באין מורה דרך ומנהיגם בנתיב חיים ואורה, כי גם תפלתו, אע"פ שהיא פונה למעלה, מ"מ באין הדרכה שכלית אלהית המגבילתה, תוכל להיהפך לרועץ וקלקול, ולא תתן את הפרי הטוב הרצוי, וגם תפלתו תועבה. ועל כן אין ראוי לאדם למהר לעזוב עסק התורה מפני התפלה, כדי שיחוק בלבבו, שגם לצד המעלה שבו, לצד הרגש הקדוש והנשגב, שהתפלה היא תוצאתו, צריך הוא לשאוב ממעייני התורה את שיעוריו והגבלותיו, לדעת כל משפטו ליישרו בדרך החיים הטובים, העולה למעלה למשכיל.
והנה השכל מצד ערכו הרוחני מספיקה לו הרחבת הדעת בעצמה, ואינו צריך להשתדלות הזאת של העמקת הרושם הנפשי, אשר אמנם הסיוע שלה צריך הוא מפני הכבדתם של כלי הגוף על תעופת השכל. על כן תכנה של התפלה הוא לא בעצם האמתיות הנצחיות הקיימות, מצד חיי עולם, כי-אם בהשגות המחוברות למקרי הגוף, שהם חיי שעה, ולא יתכן לעזוב חיי עולם מפני חיי שעה.
אמנם בכל ענייני העסק בתורה כלל מונח הוא, שלעולם ילמד אדם מה שלבו חפץ, כי הנטיה הרוחנית הפנימית תנחה את האדם בדרך המישרים, וכיון שנטיתו נמשכת היא לחלק זה שבתורה, אות הוא, שהחלק הזה יהי' יותר ראוי להיות לו לעזר רוחני לפי מצב נפשו. וכן הוא גם בעניין התורה והתפלה. השפיטה השכלית לא תוכל כ"כ לתת גבולות, כמה צריך האדם להתפרנס פרנסתו הרוחנית בעמקי התורה ותנובת השכל וכמה מהתבלין של הרגש, וגם בזה תנחה הנטיה הפנימית בדרך ישרה את הישר באדם. בהיותו לפי מצב נפשו נוטה לחמדת עסק התורה, הוא זמן תורה, והוא השרש העיקרי שבהשלמת האדם הפרטי והכלל כולו, ובהיותו מרגיש בעצמו בזמן מן הזמנים, שהוא נוטה לחפץ הגעגועים הדרושים להרחבת התפלה ושפיכת נפשו לפני ד', ע"פ מידת ההרגש, הוא אות שלפי מצב נפשו אותה התכונה נחוצה לו יותר מהשלמה אחרת, אע"פ שהיא רמה ממנה במעלה. זמן תורה לחוד וזמן תפלה לחוד. אלא שהזמנים הכלליים הקבועים לתפלה נקבעו ע"פ מידת הכלל, שראוי אז להיות נוטה בהם לתפלה.
ד. "רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי זירא והוו עסקי בשמעתא, נגה לצלויי והוה קא מסרהב רבי ירמי', קרא עלי' ר"ז מסיר אזנו משמע תורה גם תפלתו תועבה" (שם.). האדם פונה מטבע נפשו אל רגשי הקודש, שלהשלימם ולהוציאם מן הכח לפעל ממעמקי נפשו, דרושה לו התפלה. אמנם, בזה יוכל לטעות בדבר אחד כללי. שהרי כשם שיש לו נטיות רוחניות, מצד טבע נפשו המשכלת, כן יש לו המון רגשות לכמה חפצים ורצונות חומריים. והנה זה ישכיל כל אדם, שבהרחבת הרגשות הסוערות בלבב האדם אל העניינים החומריים וכל השייך להם, אין טוב לאדם כי-אם שיהיו מודרכים ע"פ משפט דעת התורה, הנותנת צדק בכל אורחותיה ומדרכת את האדם בדרך טובה וישרה, ובהיעזב נפש האדם לשאיפותיה החומריות וכל התלוי בהן, בלא מסורת התורה, הלא יפול בנופלים וידרוך דרך אבדון ומות. אבל בנוגע לשאיפות הרוחניות שבנפש, שכללן הוא אהבת ד' והתענג על טובו והוד כבודו, והמון הסעיפים המסתעפים מעמקי ההרגשות האלה, יוכל האדם לחשוב, שאינו צריך לפלס להן כלל נתיב למודי, כי-אם יעזוב את נפשו ע"פ דרכה, תשגה באהבת צור עולמים, תתגעגע, תכסוף, תרנן מקירות לב ותשפוך שיח, ככל אשר תשאה רוחה העולה אל על. וא"כ לאותן ההרגשות הרוחניות, שהן סעיפי התפלה, יחשוב שאין צורך בהדרכה תורנית, ובבא עת תפלה ימהר לעזוב הלימוד התורני למען הקם עולה של תפלה. ולא כן ילמדנו החכם מכל אדם, שבאמת לא רק לשאיפותיו החומריות של האדם, שמצידן לבהמה נדמה, צריך הוא לסייג תורני להגבילן ולסדרן, כי גם לשאיפותיו הרמות הרוחניות, שהן מיסודי התפלה וענפיה, צריך הוא להגבלה והערכה תורנית. על כן המסיר אזנו משמע תורה, לא זו בלבד שהמון רגשותיו החומריות יהפכו לתועבה, באין מורה דרך ומנהיגם בנתיב חיים ואורה, כי גם תפלתו, אע"פ שהיא פונה למעלה, מ"מ באין הדרכה שכלית אלהית המגבילתה, תוכל להיהפך לרועץ וקלקול, ולא תתן את הפרי הטוב הרצוי, וגם תפלתו תועבה. ועל כן אין ראוי לאדם למהר לעזוב עסק התורה מפני התפלה, כדי שיחוק בלבבו, שגם לצד המעלה שבו, לצד הרגש הקדוש והנשגב, שהתפלה היא תוצאתו, צריך הוא לשאוב ממעייני התורה את שיעוריו והגבלותיו, לדעת כל משפטו ליישרו בדרך החיים הטובים, העולה למעלה למשכיל.