Moussar Avikha 7: Chapitre 1 paragraphe 7
ז. למוד היראה וקביעותה
סיבת הדבר שאין נפרץ כראוי התלמוד הדרוש לענייני העבודה, אע"פ שבודאי לימוד גדול ועיון רב הוא דורש:
יש לומר, מפני שטבע השכל להשכיל דווקא, והנה באמת הדורות הלכו הולכים וחסרים בדעת האמיתי, ואם כי הניחו לנו ברכה רבותינו הראשונים והאחרונים בספריהם בענייני העבודה, יש מהם שדברו בקצרה ואינו מספיק להבנת אנשי דורנו כי-אם לסגולה מהם, כולי האי ואולי. ויש מהם שדברו בעניינים גבוהים, עד שלמי שלא השכילו עדיין דרכי היראה והעבודה בערך המועט לפי טהרת שכל האנושי יהיו הדברים להם כדברי הספר החתום.
ועוד סיבה נוספת, כי סערת הלב והתפעלות הנפש מתנגדת לגמרי לחכמה שתתיישב באדם, ואם כי טובה היא לפעמים התפעלות טובה וקדושה, אינה כי אם לקבוע ביותר בעומק הנפש את קניין הדעת שכבר קנתה, אז ישתרש יותר ויוכר יותר, אבל קביעות דעת והשכל בתחילתה - מנוחה שלמה דרושה לה, ו "שמעתתא בעיא צילותא כיומא דאיסתנא" (מגילה כח), קל וחומר בדברים הקדושים הזכים כענייני העבודה השלמה, ו"זמן תפלה לחוד וזמן תורה לחוד" (שבת י א), ואם ראוי ומחוייב להקדים[1] תשובה ואמונה ויראה פשוטה לכל לימוד, ומה גם ללימוד היראה, אבל סערת הנפש כפי המוכרח ראוי להגביל להזמן אחר, להקדים או לאחר. אבל הלימוד יהיה במנוחה בישוב בשמחה, כמו שהורונו חז"ל במ"ח דברים של קניין התורה (משנה אבות ו), והיינו שמחה של מנוחה שמגרשת כל רוח עצב, מצד בחינת השכל בביטחון שלם על האלהים ית' והשכלת טובו, ואז יצליח.
ומפני שטבע כל לימוד להסעיר מעט את כוחות הנפש, והרבה יותר מטבע כל לימוד הוא בעניין לימוד היראה וכל פרטי העבודה, מפני הנטייה הנפשית שהנפש נוטה להם בטבעה, דבר זה גורם למי שאין אהבת בקשת האמת, שהיא דרישת השם ית' קבועה בו היטיב, ואינו מעיין בדברים הזכים האלה כי-אם מצד עול החובה[2] ששמע, אם מוצא הוא בעצמו שלבבו נסער, לשמחה בענייני האהבה או לחרדה בענייני היראה, הוא סובר שבזה הוא משלים חוקו, והרי הוא מתרפה בעצמו מהידיעה האמתית. ודבר זה מצטרף למה שהדברים באו בקצרה בספריהם של חכמים, ולפום-ריהטא אין בהם מה לעיין, וכשהוא מוצא חידוש הרגשה בלב, הוא בא להחליט מזה שאך זאת היא תורת היראה.
אבל באה מזה רעה גדולה והשכחת שמו ית', שהוא עיקר החיים השלמים, שכאשר סערתו עוברת, אינו מוצא בנפשו מאומה, ובא מזה ח"ו להבזות בלבבו כל עניין היראה, ועל-כל-פנים יברח יותר ללימודים שמוצא שכלו מקום להתגדר בם להבין ולהשכיל.
על-כן, החובה רבה על כל מי שחננו ד' ית' להבין בדרכי היראה ואורחות קנייתה ולימוד דרכיה, לפרש הדברים עד מקום שידו מגעת, ולהורות דרכי הלימוד הפשוט בענייני שלמות העבודה גם לקטני השכל, איך ילכו בסדר נכון וימצאו בדעתם מושגים נכונים ומקום להבין להשכיל גם לחדש, ובזה יהיו הדברים קנויים וקבועים אצלם, כי" תורה מביאה לידי זהירות" [3].
ונוסף על זה, שבני דורנו במדינותינו, התורניים שבנו הורגלו בלימוד בהתפשטות השכל בחריפות, עד שעיקר נעימת לימודם הוא כפי מה שיש לשכלם מקום להתגדר ולענות בו. אע"פ ששימת גדר בדבר זה היא קלקול גדול ורעה גדולה, בעוה"ר, שבא מזה שכל עניני התורה שאין בהם מצד גדרם כל-כך עומק עיון של חילוקי נושאים, כדיני ברכות ותפילות וכיו"ב, לימודם מתמעט, ומכל מקום קשה לעקור נטייה זו, ומה גם שמצד עצמה טובה היא מאד כשלא תעבור את הגבול, כי בקשת האמת באה ע"י הישרת השכל וחריצותו להתבונן בדברים עמוקים.
על-כן ראוי להראות גלוי לכל תופסי תורת ד' איך שבלימודי היראה יתר שאת ויתר עז מחריצות[4] השכל נמצאים בהם, גם בדרך שכל הפשוט, והלמודים היקרים הללו מישרים[5] את השכל ומרחיבים את הדעת, לבד הטובות הגדולות שבעצמותם.
1. כח) ע' הגאון מווילנה על משלי טו לג, נפש החיים ד ז.
2. כט) ע' סוטה כב ב
3. ל) עבודה זרה כ ב, וע' שיר השירים רבה א א.
4. לא) בסודות המרככה יש גם-כן לפלפל עמוק ומתוק. (של"ה בית החכמה).
5. לב) ע' דעת כהן נא ואורות התורה ו כ.
סיבת הדבר שאין נפרץ כראוי התלמוד הדרוש לענייני העבודה, אע"פ שבודאי לימוד גדול ועיון רב הוא דורש:
יש לומר, מפני שטבע השכל להשכיל דווקא, והנה באמת הדורות הלכו הולכים וחסרים בדעת האמיתי, ואם כי הניחו לנו ברכה רבותינו הראשונים והאחרונים בספריהם בענייני העבודה, יש מהם שדברו בקצרה ואינו מספיק להבנת אנשי דורנו כי-אם לסגולה מהם, כולי האי ואולי. ויש מהם שדברו בעניינים גבוהים, עד שלמי שלא השכילו עדיין דרכי היראה והעבודה בערך המועט לפי טהרת שכל האנושי יהיו הדברים להם כדברי הספר החתום.
ועוד סיבה נוספת, כי סערת הלב והתפעלות הנפש מתנגדת לגמרי לחכמה שתתיישב באדם, ואם כי טובה היא לפעמים התפעלות טובה וקדושה, אינה כי אם לקבוע ביותר בעומק הנפש את קניין הדעת שכבר קנתה, אז ישתרש יותר ויוכר יותר, אבל קביעות דעת והשכל בתחילתה - מנוחה שלמה דרושה לה, ו "שמעתתא בעיא צילותא כיומא דאיסתנא" (מגילה כח), קל וחומר בדברים הקדושים הזכים כענייני העבודה השלמה, ו"זמן תפלה לחוד וזמן תורה לחוד" (שבת י א), ואם ראוי ומחוייב להקדים[1] תשובה ואמונה ויראה פשוטה לכל לימוד, ומה גם ללימוד היראה, אבל סערת הנפש כפי המוכרח ראוי להגביל להזמן אחר, להקדים או לאחר. אבל הלימוד יהיה במנוחה בישוב בשמחה, כמו שהורונו חז"ל במ"ח דברים של קניין התורה (משנה אבות ו), והיינו שמחה של מנוחה שמגרשת כל רוח עצב, מצד בחינת השכל בביטחון שלם על האלהים ית' והשכלת טובו, ואז יצליח.
ומפני שטבע כל לימוד להסעיר מעט את כוחות הנפש, והרבה יותר מטבע כל לימוד הוא בעניין לימוד היראה וכל פרטי העבודה, מפני הנטייה הנפשית שהנפש נוטה להם בטבעה, דבר זה גורם למי שאין אהבת בקשת האמת, שהיא דרישת השם ית' קבועה בו היטיב, ואינו מעיין בדברים הזכים האלה כי-אם מצד עול החובה[2] ששמע, אם מוצא הוא בעצמו שלבבו נסער, לשמחה בענייני האהבה או לחרדה בענייני היראה, הוא סובר שבזה הוא משלים חוקו, והרי הוא מתרפה בעצמו מהידיעה האמתית. ודבר זה מצטרף למה שהדברים באו בקצרה בספריהם של חכמים, ולפום-ריהטא אין בהם מה לעיין, וכשהוא מוצא חידוש הרגשה בלב, הוא בא להחליט מזה שאך זאת היא תורת היראה.
אבל באה מזה רעה גדולה והשכחת שמו ית', שהוא עיקר החיים השלמים, שכאשר סערתו עוברת, אינו מוצא בנפשו מאומה, ובא מזה ח"ו להבזות בלבבו כל עניין היראה, ועל-כל-פנים יברח יותר ללימודים שמוצא שכלו מקום להתגדר בם להבין ולהשכיל.
על-כן, החובה רבה על כל מי שחננו ד' ית' להבין בדרכי היראה ואורחות קנייתה ולימוד דרכיה, לפרש הדברים עד מקום שידו מגעת, ולהורות דרכי הלימוד הפשוט בענייני שלמות העבודה גם לקטני השכל, איך ילכו בסדר נכון וימצאו בדעתם מושגים נכונים ומקום להבין להשכיל גם לחדש, ובזה יהיו הדברים קנויים וקבועים אצלם, כי" תורה מביאה לידי זהירות" [3].
ונוסף על זה, שבני דורנו במדינותינו, התורניים שבנו הורגלו בלימוד בהתפשטות השכל בחריפות, עד שעיקר נעימת לימודם הוא כפי מה שיש לשכלם מקום להתגדר ולענות בו. אע"פ ששימת גדר בדבר זה היא קלקול גדול ורעה גדולה, בעוה"ר, שבא מזה שכל עניני התורה שאין בהם מצד גדרם כל-כך עומק עיון של חילוקי נושאים, כדיני ברכות ותפילות וכיו"ב, לימודם מתמעט, ומכל מקום קשה לעקור נטייה זו, ומה גם שמצד עצמה טובה היא מאד כשלא תעבור את הגבול, כי בקשת האמת באה ע"י הישרת השכל וחריצותו להתבונן בדברים עמוקים.
על-כן ראוי להראות גלוי לכל תופסי תורת ד' איך שבלימודי היראה יתר שאת ויתר עז מחריצות[4] השכל נמצאים בהם, גם בדרך שכל הפשוט, והלמודים היקרים הללו מישרים[5] את השכל ומרחיבים את הדעת, לבד הטובות הגדולות שבעצמותם.
1. כח) ע' הגאון מווילנה על משלי טו לג, נפש החיים ד ז.
2. כט) ע' סוטה כב ב
3. ל) עבודה זרה כ ב, וע' שיר השירים רבה א א.
4. לא) בסודות המרככה יש גם-כן לפלפל עמוק ומתוק. (של"ה בית החכמה).
5. לב) ע' דעת כהן נא ואורות התורה ו כ.