4- chabbat 30 b לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי
4
"הלך והמתין שעה אהת, חזר ואמר מי כאן הלל מי כאן הלל"
נתעטף ויצא לקראתו, א"ל בני מה אתה מבקש, א"ל שאלה י"ל לשאול, א"ל שאל בני שאל, מפני מה רגליהם של אפרקיים רחבות, א''ל בני שאלה גדולה שאלת, מפני שדרין בין בצעי המים. כאן הואיל להראותו בשלוש פעמים שהוא מוחזק להלאותו בלא הפסק והי' ראוי להתמעט מדת הסבלנות, ע"כ החידוש הוא נפלא בהשתמרות הסדר של הנועם והענוה בלא שום גרעון. אמנם התחכם הממרה לקפוץ מהתחלת הסדר של הסידור הגופני עד קצה האחרון של הרגלים, כדי להראותו שאם הוא חושב כבר בתשובה על שאלות כמותן מאחר שראה שהוא נשאל בהן, הנה מסתמא יחזיק בעיונו ג"כ הסדר הגופני, ואין השעה מספקת לבא עד הערת שינוי הרגלים שהם קצות הגוף, אולי בזה יהי' לו למופת גלוי כמה חפצו אדיר הוא להכניסו במבוכה ולהקניטו. אבל הוא ע"ה הראה בזה תוקף ענותו, בהכירו מהשינוי הגופני הזה ההשגחה על שינוי אבר כדי שיהיה מוכן יותר להתלמד לשחות בין בצעי המים ע"י רוחב הרגל שמועיל להיות משתמש כעין משוט. א"כ הרי הונח ביסוד ההשגחה לתן ג"כ הכשר לאדם שע"י לימוד יוכל להשתמש בו להגן עליו מפגע העלול לבא עליו. וק"ו שהוכן בכח הנפש האנושית להכשיר את טבעה ע"י התלמדות להינצל מכל פגע של מקרים רעים הבאים לקלקל את תכונת הנפש והוד מוסרה. שיסוד כל ההגנות מכל רע במידות היא יקרת מדת הענוה השלמה הבאה עם חכמה ודעת ד', תורתו ויראתו, שאז תהיה הרגל-הנפשית רחבה ומוכנת להיות שוחה בין בצעי מי התמורות הבאות ממקרים שונים הבאים ביחוד ע"י בנ"א מרעימים, למען תינצל ולא תטבע בבוץ מי הבצעים, כ"א תדרך עז ותתהלך במישרים, בשלום ובמישור, בנחת-רוח ובאהבת הבריות, להיטיבם ולקרבן לתורה.
"א"ל שאלות הרבה יש לי לשאול ומתירא אני שמא תכעוס"
חריצות הממרה היתה בזה לנגוע בהנקודה היותר פנימית שבנפש. שלפעמים יוכל להימצא עניו שמתגאה בענותו ואם יוכל להסתיר גאותו בלב, מ"מ יגלה כבית מלא תבן ע"י גירוי המזעזע כחות הנפש פנימה. וכאן אחרי כל התחבולות היותר נמרצות להביא את העניו שבענוים לידי קפידא, ניסה כוחו להקניטו במה שיראהו שהוא מחזיקו לקפדן. וזה היה ראוי באמת להביא לידי קפידא, אם היתה חלילה מוצאת מקום איזה שמץ נטיה שאיננה מיוסדת ע"פ עומקה של פינת יקרת מדת הענוה בנפש הזכה הזאת. וביותר הראה בזה לדעת, כי אינו מחזיק כלל הנהגתו עמו ראויה להביא לקפידא, עד שלא הכיר עדנה שלא איש כהלל יכעוס בשביל ריבוי שאלות.
" נתעטף וישב לפניו, א"ל כל שאלות שיש לך לשאול שאל"
היסוד של הענוה היא להביע כבוד זולתו, מפני שיקרה נפשו בעיניו וכל כשרון הנמצא ברעהו יוחש אליו במידה הגונה. ע"כ באמרו שיש לו שאלות הרבה, נתעטף עוד בדרך הכשר לכובד ראש הראוי לעיון, לבד העיטוף הקדום שהי' להכשרת הכבוד, לפי ערך הקבלת פנים בחשיבות והכנה לשאלה אחת בודדה שכפי הנוהג א"צ עמה כ"כ עומק דעת. אבל באמרו "שאלות הרבה י"ל לשאול", כבר מצא לנכון שראוי להראות לו אות שהכין עצמו לעומק עיון וישוב דעת, כדי שיוכל להזמין במידה הראויה למענה שאלות רבות וחשובות. והנה הכבוד הראוי לכל מחקר תלוי בשני דברים, האחד הוא בערך הכבוד של הנושא, כמו העיון בדברים מופשטים ורוחניים הוא יותר מכובד מהעיון בדברים מוחשיים וכאלה. והשני, בענין עומק הדעת שצריך לעיון, שישנן שאלות שהן קלות להיפתר אע"פ שהנושא הוא רם בערכו, וישנן שאלות מסובכות שצריכות עיון מרובה אע"פ שעצם הנושא הוא קל וקטן. והוא ע"ה הכין עצמו בשני יחושי הכבוד, בהעטיפה הורה על כבוד המושגים שאפשר שיבאו ע"י משא ומתן של שאלותיו, וע"י הישיבה לפניו הורה על ההכנה של עומק הדעת שצריך כענין קשות מיושב. והנה כחות האדם ביחושו לרגש הלב ולשכל הם כמעט מתנגדים זה לזה, כשהלב רך ומתרגש אז כח השופט איננו כ"כ בתקפו, וכשהשכל גובר ראוי שישמר הלב מכל נטיה הרגשית, כענין זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד. ע"כ להשלים כח הבעת הכנתו לעיון, כדי שיוכל להספיק על החפץ להשתדל בתשובת המון שאלות, מצא הענין שראוי להשלמת הכבוד, שכאן יראה שהוא כ"כ מכשיר עצמו להיות כולו שכלי, עד שהקריאה הרכה הבאה מחבת רגש הלב, קריאת "בני" שהיתה מרגלא בפומיה, השמיטה, רק כחוקר קר א"ל כל שאלות שיש לך לשאול שאל, כדי להורות כמה נכבד ערך חקירות שאלותיו בעיניו וגדולת נפשו אצלו, עד שעם כל רגשותיו העדינים המלאים אהבה וידידות לכל אדם, מצא להעמיד בנפשו אז תכונה בלתי מתפעלת לשם התגברות הכח השכלי הדרוש להכשרת עיון של שאלות רבות שהציע.
"א"ל אתה הוא הלל שקורין אותך נשיא ישראל"
יש נושא משרה שהוא ראוי לה בעצם תכונתו ויתרונו, וזה ראוי שיהיה מתואר כולו על שם המשרה בהשמטת השם העצמי, להורות שפרטיותו מבוטלת לגמרי לגבי היתרון שיש לו ביחש הכללי שהמשרה מצורפת אליו. ויש איש שאע"פ שלא גבר מאחיו עד שיהיה ראוי להיות דוקא הוא הנבחר למשרתו, מ"מ כיון שהוטלה המשרה עליו היא פועלת עליו להעלותו ולהכשירו ביתרון רוחני, וימלא רוח ד' וחפץ קדוש לדברים נשגבים ונעלים לחיי הכלל. בזה אינו ראוי להיות שמו נשמט מתוארו, כיון שפרטיותו ודאי תופסת אצלו מקום גדול, מ"מ ראוי להיקרא בתור עצם פרטי בשני השמות, שמו העצמי בצירוף שם משרתו. מה שא"כ האיש שכ"כ שפלה נפשו עד שהמשרה ג"כ לא תוכל לפעול עליו להעלותו מתחתית מצבו הרוחני, זה ראוי לומר עליו שהוא רק מקרה שקורין אותו על שם משרתו, אבל לא תצורף להיות עומדת אצלו במדרגת שם עצם. ע"כ אמר הממרה בחוצפתו, אתה הוא הלל הפרטי, שכבר הקדים לנהוג בו קלות ראש מרובה, שכ"כ ציירו בעזות בירידה עד שאמר שרק קורין אותך נשיא ישראל, ואין הקריאה מצורפת כלל אל השם, מפני שהשם הקטן, לפי מבטא חוצפתו, נשאר בערכו בלא שום השפעה מהנשיאות.
"א"ל הן"
ישנן שאלות כאלה שגם השתיקה תחשב לתשובה וכהודאה דמיא. אמנם תשובה שהיא משמחת את הלב, האדם מתעורר להשיבה בפה מלא אע"פ שגם השתיקה היתה מספקת לענין הידיעה, אבל התשובה היא מבארת הבעת הרצון. ע"כ בהיות העניו השלם מצייר תמיד נגד עיניו מגרעות עצמו ולעומת זה יתרונות של זולתו, עד אשר יכבד מאד כל אדם
"הלך והמתין שעה אהת, חזר ואמר מי כאן הלל מי כאן הלל"
נתעטף ויצא לקראתו, א"ל בני מה אתה מבקש, א"ל שאלה י"ל לשאול, א"ל שאל בני שאל, מפני מה רגליהם של אפרקיים רחבות, א''ל בני שאלה גדולה שאלת, מפני שדרין בין בצעי המים. כאן הואיל להראותו בשלוש פעמים שהוא מוחזק להלאותו בלא הפסק והי' ראוי להתמעט מדת הסבלנות, ע"כ החידוש הוא נפלא בהשתמרות הסדר של הנועם והענוה בלא שום גרעון. אמנם התחכם הממרה לקפוץ מהתחלת הסדר של הסידור הגופני עד קצה האחרון של הרגלים, כדי להראותו שאם הוא חושב כבר בתשובה על שאלות כמותן מאחר שראה שהוא נשאל בהן, הנה מסתמא יחזיק בעיונו ג"כ הסדר הגופני, ואין השעה מספקת לבא עד הערת שינוי הרגלים שהם קצות הגוף, אולי בזה יהי' לו למופת גלוי כמה חפצו אדיר הוא להכניסו במבוכה ולהקניטו. אבל הוא ע"ה הראה בזה תוקף ענותו, בהכירו מהשינוי הגופני הזה ההשגחה על שינוי אבר כדי שיהיה מוכן יותר להתלמד לשחות בין בצעי המים ע"י רוחב הרגל שמועיל להיות משתמש כעין משוט. א"כ הרי הונח ביסוד ההשגחה לתן ג"כ הכשר לאדם שע"י לימוד יוכל להשתמש בו להגן עליו מפגע העלול לבא עליו. וק"ו שהוכן בכח הנפש האנושית להכשיר את טבעה ע"י התלמדות להינצל מכל פגע של מקרים רעים הבאים לקלקל את תכונת הנפש והוד מוסרה. שיסוד כל ההגנות מכל רע במידות היא יקרת מדת הענוה השלמה הבאה עם חכמה ודעת ד', תורתו ויראתו, שאז תהיה הרגל-הנפשית רחבה ומוכנת להיות שוחה בין בצעי מי התמורות הבאות ממקרים שונים הבאים ביחוד ע"י בנ"א מרעימים, למען תינצל ולא תטבע בבוץ מי הבצעים, כ"א תדרך עז ותתהלך במישרים, בשלום ובמישור, בנחת-רוח ובאהבת הבריות, להיטיבם ולקרבן לתורה.
"א"ל שאלות הרבה יש לי לשאול ומתירא אני שמא תכעוס"
חריצות הממרה היתה בזה לנגוע בהנקודה היותר פנימית שבנפש. שלפעמים יוכל להימצא עניו שמתגאה בענותו ואם יוכל להסתיר גאותו בלב, מ"מ יגלה כבית מלא תבן ע"י גירוי המזעזע כחות הנפש פנימה. וכאן אחרי כל התחבולות היותר נמרצות להביא את העניו שבענוים לידי קפידא, ניסה כוחו להקניטו במה שיראהו שהוא מחזיקו לקפדן. וזה היה ראוי באמת להביא לידי קפידא, אם היתה חלילה מוצאת מקום איזה שמץ נטיה שאיננה מיוסדת ע"פ עומקה של פינת יקרת מדת הענוה בנפש הזכה הזאת. וביותר הראה בזה לדעת, כי אינו מחזיק כלל הנהגתו עמו ראויה להביא לקפידא, עד שלא הכיר עדנה שלא איש כהלל יכעוס בשביל ריבוי שאלות.
" נתעטף וישב לפניו, א"ל כל שאלות שיש לך לשאול שאל"
היסוד של הענוה היא להביע כבוד זולתו, מפני שיקרה נפשו בעיניו וכל כשרון הנמצא ברעהו יוחש אליו במידה הגונה. ע"כ באמרו שיש לו שאלות הרבה, נתעטף עוד בדרך הכשר לכובד ראש הראוי לעיון, לבד העיטוף הקדום שהי' להכשרת הכבוד, לפי ערך הקבלת פנים בחשיבות והכנה לשאלה אחת בודדה שכפי הנוהג א"צ עמה כ"כ עומק דעת. אבל באמרו "שאלות הרבה י"ל לשאול", כבר מצא לנכון שראוי להראות לו אות שהכין עצמו לעומק עיון וישוב דעת, כדי שיוכל להזמין במידה הראויה למענה שאלות רבות וחשובות. והנה הכבוד הראוי לכל מחקר תלוי בשני דברים, האחד הוא בערך הכבוד של הנושא, כמו העיון בדברים מופשטים ורוחניים הוא יותר מכובד מהעיון בדברים מוחשיים וכאלה. והשני, בענין עומק הדעת שצריך לעיון, שישנן שאלות שהן קלות להיפתר אע"פ שהנושא הוא רם בערכו, וישנן שאלות מסובכות שצריכות עיון מרובה אע"פ שעצם הנושא הוא קל וקטן. והוא ע"ה הכין עצמו בשני יחושי הכבוד, בהעטיפה הורה על כבוד המושגים שאפשר שיבאו ע"י משא ומתן של שאלותיו, וע"י הישיבה לפניו הורה על ההכנה של עומק הדעת שצריך כענין קשות מיושב. והנה כחות האדם ביחושו לרגש הלב ולשכל הם כמעט מתנגדים זה לזה, כשהלב רך ומתרגש אז כח השופט איננו כ"כ בתקפו, וכשהשכל גובר ראוי שישמר הלב מכל נטיה הרגשית, כענין זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד. ע"כ להשלים כח הבעת הכנתו לעיון, כדי שיוכל להספיק על החפץ להשתדל בתשובת המון שאלות, מצא הענין שראוי להשלמת הכבוד, שכאן יראה שהוא כ"כ מכשיר עצמו להיות כולו שכלי, עד שהקריאה הרכה הבאה מחבת רגש הלב, קריאת "בני" שהיתה מרגלא בפומיה, השמיטה, רק כחוקר קר א"ל כל שאלות שיש לך לשאול שאל, כדי להורות כמה נכבד ערך חקירות שאלותיו בעיניו וגדולת נפשו אצלו, עד שעם כל רגשותיו העדינים המלאים אהבה וידידות לכל אדם, מצא להעמיד בנפשו אז תכונה בלתי מתפעלת לשם התגברות הכח השכלי הדרוש להכשרת עיון של שאלות רבות שהציע.
"א"ל אתה הוא הלל שקורין אותך נשיא ישראל"
יש נושא משרה שהוא ראוי לה בעצם תכונתו ויתרונו, וזה ראוי שיהיה מתואר כולו על שם המשרה בהשמטת השם העצמי, להורות שפרטיותו מבוטלת לגמרי לגבי היתרון שיש לו ביחש הכללי שהמשרה מצורפת אליו. ויש איש שאע"פ שלא גבר מאחיו עד שיהיה ראוי להיות דוקא הוא הנבחר למשרתו, מ"מ כיון שהוטלה המשרה עליו היא פועלת עליו להעלותו ולהכשירו ביתרון רוחני, וימלא רוח ד' וחפץ קדוש לדברים נשגבים ונעלים לחיי הכלל. בזה אינו ראוי להיות שמו נשמט מתוארו, כיון שפרטיותו ודאי תופסת אצלו מקום גדול, מ"מ ראוי להיקרא בתור עצם פרטי בשני השמות, שמו העצמי בצירוף שם משרתו. מה שא"כ האיש שכ"כ שפלה נפשו עד שהמשרה ג"כ לא תוכל לפעול עליו להעלותו מתחתית מצבו הרוחני, זה ראוי לומר עליו שהוא רק מקרה שקורין אותו על שם משרתו, אבל לא תצורף להיות עומדת אצלו במדרגת שם עצם. ע"כ אמר הממרה בחוצפתו, אתה הוא הלל הפרטי, שכבר הקדים לנהוג בו קלות ראש מרובה, שכ"כ ציירו בעזות בירידה עד שאמר שרק קורין אותך נשיא ישראל, ואין הקריאה מצורפת כלל אל השם, מפני שהשם הקטן, לפי מבטא חוצפתו, נשאר בערכו בלא שום השפעה מהנשיאות.
"א"ל הן"
ישנן שאלות כאלה שגם השתיקה תחשב לתשובה וכהודאה דמיא. אמנם תשובה שהיא משמחת את הלב, האדם מתעורר להשיבה בפה מלא אע"פ שגם השתיקה היתה מספקת לענין הידיעה, אבל התשובה היא מבארת הבעת הרצון. ע"כ בהיות העניו השלם מצייר תמיד נגד עיניו מגרעות עצמו ולעומת זה יתרונות של זולתו, עד אשר יכבד מאד כל אדם