Moussar Avikha 3: Chapitre 1

פרק ראשון- מצות יראת ה' ולימודה

א. פנימיות היראה וטבעיותה
בהקדמה לספר מסילת-ישרים כתב החסיד ז"ל, שהעניינים הנדונים בספרו אמיתתם גלויה לכל, אלא שנשכחים בטבע ההרגל של פרסומם ופשיטותם.
הנה, באמת עניין העבודה בכלל והיראה והאהבה והדבקות ידועים לכל, אבל הידיעה היא רק ידיעת השם לבדו ולא הכוונה שהשם נושא בקרבו. כי לפי קדושת עמקי חכמת היראה, שכל החכמות הן הצעות והכנות להם[1] , לא יודעו לאדם מצד הדיבור החיצוני, אלא בהגיון הלב בדיבור הפנימי. וזהו בעצמו סיבת ההעלם שלהם: מצד שהמון האנשים, אפילו החכמים, מורגלים בחכמות, שבהן עניינן שווה בדיבור הפנימי כמו בדיבור החיצוני. ורוב החכמות, כשידובר בהן, יוכר מצד הדבור, ערך העומק שבהן וההכרח לעיין בהן עד שידען, ואי-אפשר לשום בעל-שכל שהוא יצייר לו שהוא יודע אותן אם לא ידען; משא"כ כל ענייני חובות הלב, שהמאמרים בעצמם אינם בחיצוניותם לפי עומק החכמה שבהם, כי לא נוסד בלשון כלל לדבר בכל פרטי ההבנה כפי הדרוש להם. ומי שאינו מתבונן לאשורם של דברים, יחשוב שיודע הוא הדברים, בידיעות השמות.
על כן, החובה היא לעיין, שיהיה מכיר הדברים כהכרה פנימית, וממילא יתרחבו אצלו הדברים שמביאים לאותה ההכרה, עד שיעלה בידו להעניק מטוב ידיעתו גם לזולתו.
אמנם, תוכן הדבר, מה שהשמות האלה מצד עצמם הם גלויים לכל, מצד הטבע הוא, שכל עניני חובת הלב וטהרתה בזיכוך הנפשות, וכל פרטי המידות, נמצאים באדם בטבע, שהם כלי-מעשהו לכל עניני החיים, כמו עניני היראה, האהבה, החמדה, הדבקות וכיו"ב, שהם נמצאים בנפש האדם ואינו צריך לחדשם מצד עצמם, רק צריך להעלותם שיהיו הולכים אל הדרך הטוב, והוא שיהיו כולם פונים אל השם ית' שהוא תכלית כל תקווה. וכל החכמה בזה היא רק להבין, איך יהיו כל ענייני המידות נוטים אל השי"ת ושם כבודו. א"כ אין השמות בעצם עניין החכמה הדרושה לעבודה, ומכל מקום אינם דבר זולתה.
ולדבר גדול שם הבורא ית' אלו הכוחות קבועות בנו, שאחרי שההישרה האמיתית לעבוד את ד' תמיד, אינה ראויה שתסור מן האדם כמעט רגע, וכל דבר-קניין שאינו מוטבע באדם, הוא נוח לאבדו וקשה לשמרו בכל רגע, על כן שם השם יתברך בחסדו כל אלו הדברים קבועים בטבענו. וכאשר ישכיל השכל להעלותם, אז אם אך ילך בחוקי תורת ד' יתברך ישארו קבועים בלבבו תמיד ממש, כמו שהם קבועים בטבע קודם שבאו לכלל דעת.
וממילא יצא לנו מקום לימוד, עד היכן החיוב מגיע לשקוד על ידיעת השם יתברך בהנהגתו השלמה בטובו וחסדו המופלא, שהרי כל חפצינו שאלו המידות, שהן קבועות בטבענו, הן בעצמן, כאשר יתברר לנו, העיקר שראוי להשתמש בהן הוא לעבודת ד' ית', יהיו קבועות בזה, וזאת היא מעלת הדבקות שהמידות דבוקות בנפש תמיד, וכיון שיתעלו אחרי הדעת לקרבה אל ד', יהיה תמיד עמו ית', א"כ הרי אי-אפשר שיקבעו אלה המידות על המצב שאינו טבען הראשון באמצעים שלא היו מספיקים אף לטבען הראשון.
ביאור הדברים: הרינו רואים, שהמידות הטבעיות באדם אינן נקבעות כ"א כפי הדעת; ולפי ידיעתו, בין שתהיה אמתית או כוזבת, ידבקו מידותיו; והקטן, הבלתי-מכיר כלל שום עניין, אין לו מידות כלל; וכשיגדל, ויכיר שהמאכל הוא טוב, יאהבנו, ומי שיקח ממנו והוא צריך לו, יכעס עליו, וכל מה שתתפשט הדעת יותר, כן יתפשטו המידות. על כן, כשאנו באים לקובען כולן ביראת השם יתברך ואהבתו, צריך עכ"פ שתתפשט הדעת בדרכיו הישרים והכרתו, שעל פיהן יתכוננו המידות, ומה שיחסר מהדעת, כפלי-כפלים בערכו יחסר מהמידות, כיון שהוא שורש להן ונושאן.
אכן, מה שאמרנו, שהמידות כשהן נקבעות כולן לעניין העבודה האלהית, שהן שלא על פי טבען הראשון, אין זה כ"א מצד הגוף, דהיינו שעצם המידות ודאי פעולות הנפש הן, אלא שהפעולה דבקה בכלי הגוף, ומשתנה עניינה לפי הגוף הפועל, ומצד כוחות הגוף, הקודם בזמן, הוכרעו המידות כעניין טבע ראשון לדברים גופניים ומדומים, שאינם על-פי אמיתת השכל. אבל מצד הנפש, ודאי טבען הראשון[2] הוא לתכלית המעלה, והשינוי שמשנה אותן האדם מטבע הנערות אינו שינוי עצמי כי-אם השבה לטבען הראשון, אשר על-כן ייתכן שיהיו קבועות כפי המעלה, מפני שהיא עצמיית להן, ואם לא היו מצד-עצמן כך הי' זה יציאה מגדרן בתורת מקרה, והמקרה לא יתמיד.
והנה, לפי זה, האמת היא, שענייני האמת חרותים בנו בטבענו, ונפשנו לא תתן לה מנוח (אם לא נבלבל אותה בידיים בטרדות מותרות או מגונות שמאפילות אורה), עד שתעמוד על טבעה האמיתי, דהיינו שיהיו כל מידותיה משמשות לעבודת השם יתברך. ולפי זה, המעצים עיניו מהשקיף בעיונו על עניני היראה והעבודה, הוא חומס נפשו מאוד, שמונע ממנה טבעה ממש, כסוגר עיניו מראות או אוטם תמיד אזנו משמע[3] , עד שלא ישתמש כלל בחוש מהחושים, וק"ו לכל החושים כולם, איש כזה ודאי בחשכה יתהלך, כמו שאמר הכתוב (משלי ד יט): "דרך רשעים כאפל[4]. "