Olat Reiya 5: Chapitre 2 paragraphes 2, 3
ב. "דרש רבי שמלאי לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל, מנא לן ממשה, דכתיב ואתחנן אל ד' בעת ההיא וכתיב ד' אלהים אתה החלות וגו' וכתיב בתריה אעברה נא ואראה את הארץ הטובה וגו'" (ברכות ל"ב.). צריך שהתפלה תהי' נקי' מכל רעיון של שנוי רצון והתפעלות בחק השי"ת, מה שהוא דעה כוזבת ביחס לאלהות ומביאה להשחתת סדרי השלמות האנושית. ולעומת זה עצם ערך התפלה ובטחון פעולתה בקבוץ תנאיה, גם מלבד פעולת השגת המבוקש והתרוממות הנפש וזכותה ע"י התפלה, הוא פנה גדולה בהשלמת האדם. על כן צריך שיבין כל מתפלל, שהתפלה היא חק נפלא, שחקק הקב"ה בעולמו, להשלמת יצוריו בכל דרכי השלמות, וביחוד לתכלית השלמתם המוסרית הנצמחת ממנה, ואינה בגדר ענין מוטבע בחוקו ית', חלילה. ועל-כן ראוי שקודם כל תפלה יוקדם ספור השבח, להורות שראוי לשבח הרבה על קביעת חק התפלה שלא כפי המושג בדרך השאלה בשם טבע באלהותו ית'. והראי' ממשה חשובה מאד, שהוא ע"ה בהשגתו הגדולה הי' ודאי בטוח שלא יבא לחשוב צד שנוי רצון והתפעלות בחק השי"ת ע"י התפלה, מ"מ הרבה להקדים שבחו, לגלות מן הכח אל הפעל אמתת הדעה הראוי' להיות רשומה בלב ע"י התפלה, וק"ו כל האדם כוזב, שאפשר לו להיות טועה בדעות כוזבות, שראוי להקדים מה שירומם נפשו ויעמידה על ציור האמתיות.
ג. "רבי אליעזר אומר העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים. מאי קבע אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי אושעיא כל שתפלתו דומה עליו כמשאוי" (שם כ"ט:). לפני התפלה צריך להיות ציור הנפש כאילו היא נחלשת ממשא קדרות הרעיונות, הרחוקים ממושגי השלמות ואור פני מלך חיים, ורק בזאת תגול מעל לבה המשא אשר יכבד עליה, בשפכה שיחה לפני יוצרה ואביה שבשמים. ובזה תוסיף אמץ ותחת רוח כהה תעטה מעטה ששון, ורוח חדשה בעז וחדות ד' תהי' עמדה. אבל כשחסר הציור האמתי הזה ותחת אשר מתכונת התפלה הראויה היא להוסיף אמץ ולהחליף כח בנפש ורגשותיה, עוד תוסיף ליגעה, אין זאת צורת התפלה השלמה, שהיא צריכה לבא מצד הרגש פנימי ולא מצד קביעות חובה חיצונית, שאז בהכרח תהי' דומה כמשאוי. "ורבנן אמרי כל שאינו אומרה בלשון תחנונים ". (שם.). אפילו מצא לבבו מתרגש להיות חפץ בתפלה מצד הרגש הפנימי, מ"מ כל שלא ישים לבבו כי-אם למלאות הרגשו הפנימי לבדו, אין זה עדיין יסוד התפלה שצריך שתהי' עבודת ד'. וצריך שיכיר, שההרגש הוא אמצעי נכון להעמיד מצב נפשו ורעיוניו באופן נאה לתפלה, אבל עיקרה הוא נעלה מכל רגשות נפש אדם, כי היא תחנונים לפני ד' ית' להפיק רצונו. על כן צריך לאמרה בלשון תחנונים, ולצייר בזה את האמת כמה קטן הוא ערך רגשות לבב אנוש נגד התכלית הנעלה של הפקת רצון ד', שהיא באה ע"י התפלה. "רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו כל שאינו יכול לחדש בה דבר" (שם). אין די במה שתלוה הארה של הכרה בגאון ד' ית' עם ההרגש הטבעי הפנימי המעולה של הנפש. כי צריך שהשכל יתפשט בפעולותיו יותר מן ההרגש, עד שיהי' יכול לחדש בה דבר מצד השכל הברור, מלבד ההרגשה הפנימית, ואז יצרף עם המחודש השכלי את ההרגשה הטובה הפנימית הטבעית, להתפלל ברגשי קדש. ועל זה אמר ר' זירא יכילנא לחדושי בה מלתא (שם), כי גודל ההרגש לא מנע אצלו את השכל מתת תנובתו לפי מצב היום והשעה. אמנם כיון שהשכל סוף כל- סוף איננו כ"כ טבעי כמו ההרגש, על כן אמר מסתפינא דילמא מיטרידנא, ואמשך אל המושכלות יותר מכפי שאוכל להמשיך את רגש הלב הפנימי עליהם, ובזה אצא מתכונת התפלה. על כן הניח מקום להרגש הטוב לבדו, בצירוף השכל המתלוה עמו, מבלי להרחיב יותר את השכליות בעת שליטת ההרגש הטוב. ושם "קבע" כולל כל אלה השלשה. כי חסרון ההכרה הפנימית יוכלל בשם קבע, מפני שאינו מקבל שינוי כפי חילוף רגשות האדם. הרגש הטבעי לבדו יקרא קבע, מפני שעכ"פ הוא קבוע בטבע הנפש, משא"כ עבודת השכל שצריך לקנותה בהשלמה בחירית. וצמצום השכל לצרפו ג"כ רק כפי ערך ההרגשה הטבעית יקרא ג"כ בשם קבע, מפני שעכ"פ איננו מתפשט חוץ מגבול התכונה הטבעית של הנפש, שהוא קבוע ועומד.
ג. "רבי אליעזר אומר העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים. מאי קבע אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי אושעיא כל שתפלתו דומה עליו כמשאוי" (שם כ"ט:). לפני התפלה צריך להיות ציור הנפש כאילו היא נחלשת ממשא קדרות הרעיונות, הרחוקים ממושגי השלמות ואור פני מלך חיים, ורק בזאת תגול מעל לבה המשא אשר יכבד עליה, בשפכה שיחה לפני יוצרה ואביה שבשמים. ובזה תוסיף אמץ ותחת רוח כהה תעטה מעטה ששון, ורוח חדשה בעז וחדות ד' תהי' עמדה. אבל כשחסר הציור האמתי הזה ותחת אשר מתכונת התפלה הראויה היא להוסיף אמץ ולהחליף כח בנפש ורגשותיה, עוד תוסיף ליגעה, אין זאת צורת התפלה השלמה, שהיא צריכה לבא מצד הרגש פנימי ולא מצד קביעות חובה חיצונית, שאז בהכרח תהי' דומה כמשאוי. "ורבנן אמרי כל שאינו אומרה בלשון תחנונים ". (שם.). אפילו מצא לבבו מתרגש להיות חפץ בתפלה מצד הרגש הפנימי, מ"מ כל שלא ישים לבבו כי-אם למלאות הרגשו הפנימי לבדו, אין זה עדיין יסוד התפלה שצריך שתהי' עבודת ד'. וצריך שיכיר, שההרגש הוא אמצעי נכון להעמיד מצב נפשו ורעיוניו באופן נאה לתפלה, אבל עיקרה הוא נעלה מכל רגשות נפש אדם, כי היא תחנונים לפני ד' ית' להפיק רצונו. על כן צריך לאמרה בלשון תחנונים, ולצייר בזה את האמת כמה קטן הוא ערך רגשות לבב אנוש נגד התכלית הנעלה של הפקת רצון ד', שהיא באה ע"י התפלה. "רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו כל שאינו יכול לחדש בה דבר" (שם). אין די במה שתלוה הארה של הכרה בגאון ד' ית' עם ההרגש הטבעי הפנימי המעולה של הנפש. כי צריך שהשכל יתפשט בפעולותיו יותר מן ההרגש, עד שיהי' יכול לחדש בה דבר מצד השכל הברור, מלבד ההרגשה הפנימית, ואז יצרף עם המחודש השכלי את ההרגשה הטובה הפנימית הטבעית, להתפלל ברגשי קדש. ועל זה אמר ר' זירא יכילנא לחדושי בה מלתא (שם), כי גודל ההרגש לא מנע אצלו את השכל מתת תנובתו לפי מצב היום והשעה. אמנם כיון שהשכל סוף כל- סוף איננו כ"כ טבעי כמו ההרגש, על כן אמר מסתפינא דילמא מיטרידנא, ואמשך אל המושכלות יותר מכפי שאוכל להמשיך את רגש הלב הפנימי עליהם, ובזה אצא מתכונת התפלה. על כן הניח מקום להרגש הטוב לבדו, בצירוף השכל המתלוה עמו, מבלי להרחיב יותר את השכליות בעת שליטת ההרגש הטוב. ושם "קבע" כולל כל אלה השלשה. כי חסרון ההכרה הפנימית יוכלל בשם קבע, מפני שאינו מקבל שינוי כפי חילוף רגשות האדם. הרגש הטבעי לבדו יקרא קבע, מפני שעכ"פ הוא קבוע בטבע הנפש, משא"כ עבודת השכל שצריך לקנותה בהשלמה בחירית. וצמצום השכל לצרפו ג"כ רק כפי ערך ההרגשה הטבעית יקרא ג"כ בשם קבע, מפני שעכ"פ איננו מתפשט חוץ מגבול התכונה הטבעית של הנפש, שהוא קבוע ועומד.