Moussar Avikha 22: Chapitre 2 paragraphe 5 (6eme partie)
ויש לומר, שלזה אמרו חז"ל "גדול העונה אמן יותר מן המברך, שהרי גוליירין יורדין למלחמה וגיבורים מנצחים". הכוונה, כי כל עניין הברכות מורה על זה, שאף שאנו מכירים טובתו של מקום ברוך הוא לנו מצד ההנאות, בפרט קדושת המצות והתורה, ומילוי כל בקשה, מכל מקום עיקר המבוקש וחשק הלב הפנימי בזה הוא מפני שהוא רצונו ית', ולא יערך שום כונה נגד זה, על כן אנו חותמין או פותחין על כל דבר: ברוך אתה ד', שהברכה שייכה לו ית' וזה ראוי לחשוק. והנה, בכרכה עצמה אינו מבואר, אולי הוא רק מדרך המוסר והכרת-טובה לנו מצדנו, בא על זה להורות שהוא תכלית האמת והקיום, ומתחייב מצד החכמה והצדק, שזה לבדו יהיה אמתת הענין. וזאת היא ודאי גבורה יותר גדולה מנטיית הרצון שמצד המוסר לבד, אבל ההוראה שהוא מתחייב כך בחכמה ובשלמות, בין מצדו כביכול בין מצדנו, דבר זה קיים וחזק לעד. על-כן גדול העונה אמן יותר מהמברך.
ויש לומר גם-כן שזו היא פתיחת שערי גן עדן, שאמרו חז"ל (שבת קיט:) "שכל העונה אמן בכל כוחו, פותחין לו שערי גן-עדן, שנאמר (ישעיהו כו ב( "פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים". שאם לא ישכיל האדם ענין עבודתו ית' ורוממות כבודה, שתכלית האושר האמיתי אינו כ"א כבודו ית' המגיע מזה, אע"פ שיגיע לו שכר, וגם אם ישיג שהשכר היא ההשגה והשלמות, מכל מקום, כיון שלא השיג קדושת העבודה בטהרתה, עשה בשביל עצמו ולא בשביל פעלו, ואם כן, לא יגיעהו השכר כ"א בהיכנסו לתוך העידון וישיגהו, ואי אפשר שיהיה עשרו יותר מעניין עצמותו שיש לו גבול ותכלית עכ"פ. אבל היודע עניין העבודה, ומתדבק בה בטהרת לב וחמדת נפש בהשכל ודעת, בהתחייבות האלהית של חק החכמה והצדק, כיון שאינו מתכוון לעצמו, נמצא ששכרו אינו לפי ערך מהותו אלא לפי ערך דבקות נפשו בהשם יתברך, ומצד כבוד הבורא ית' יגדל עדנו, ואינו צריך כלל כניסתו לתוך כ"א הידיעה מהשלמות הנמצא במקום כבודו ית', ובפתיחת שערים שיתנו לו לראות ולהשיג בזה כבר הוא בעדנו. גם כי המכוון עכ"פ לעצמו נקרא שפותח בעצמו שעריו ע"י מעשיו, אבל זה שרצונו דבק ברצון קונו, אין סוף לערך עילויו, וממקום שאין יד שום מעשה מגעת לשם יפתחו לו השערים, מה שאין כן כשיהיה הוא הפותח.
גם יש לומר, כיון שכל אחד ואחד יש לו עדן לעצמו כדברי חז"ל (סנהדרין ק.) אין ראוי לקרוא את העידונים הפרטיים כ"א פתחים ודלתות ולא שערים, אבל זה האומר אמן, על-פי האמור הוא דבק בכלל הכל, ואין לו עניין פרטי, ויש לו יתרון על המכוון לעצמו כיתרון חיי השכל, שהוא משיג כללים ומקיף הכל, על חיי ההרגשה, שהיא דווקא במשך עצמו לא זולת. ואם כן, כניסת עדנו אינה בפתח פרטי כ"א בשערי גן עדן, שהוא כללי, ופתיחת גן עדן לו בערך כללי.
ועוד נוסיף ביאור בעזרת ה' יתברך בעניין תכלית העבודה, שרוממות מעלתה מתחייב בשכל שאי אפשר שתהיה כ"א למען כבוד רצון האדון יתברך שמו, וכשימצא באדם תכלית אחר, זהו עצמו חסרון גדול משלמות, בשכל וביושר, הוא להניח כל דבר כמו שהוא לפי האמת.
והנה, אף שאי-אפשר שיונח בשכל תכלית שהוא טפל ובטל נגד תכלית עיקרי וגדול, אע"פ שהתכלית הטפל הוא גם-כן בעל איזו מעלה ושלמות, עכ"פ לפי ערכו, כמו שהמשלנו מעניין האלף כסף את ערך הצלת מדינה, זה לא יתכן כ"א מצד חסרון כלי שכלינו והרגשתנו, מפני שאנו בעלי גבול ותכלית, ויש גבול לענייני הדעות והמידות והנטיות עד כמה הם יכולים להיכנס בעצמנו, וכשתמלא הנפש מאיזה דבר ובהכרח תטה אליו, ותחסר לה נטייה לדבר אחר לעומתה, ע"כ לא יתכן כלל שיהיה האדם נוטה אל עניין השלמות של הטובה שהוא מקבל, כיון שדרך השלמות בהליכות החכמה תורנו, שחסרון גדול הוא להעריך איזו טובה המגיעה לשום נמצא נגד גודל הטוב והחשיבות של מילוי רצון האדון יתברך שמו. וכיוון שמערכי לבבנו וכל חכמת נפשנו ודאי אינם מספיקים להכיל בקרבם אף קצה קצהו מהנטייה הראויה אל עבודת השם יתעלה, מצד גדלו וכבודו ורצון קדשו, איך נכניס בנפשנו נטייה אחרת, שלעומתה ודאי יחסר לנו מהחיים האמיתיים והשלמות האמתי שמתרחקים על-ידי-זה מטרדת כלי השכל והרצון.
אבל מצד האמת, כל דבר שלמות אינו נאבד בערכו ממציאות, אפילו אם יערך נגד שלמות יותר נשגב, וא"כ, אצל הבורא יתברך שמו, שהוא נשגב ומרומם מכל נטייה ח"ו, ודאי עם כל גודל התכלית מעוצם הבריאה והמציאות שברא לכבודו, מכל מקום הכוונה מתייחדת על כל דבר שלמות וטוב. וכיון שהטוב מצד המקבלים הוא גם כן עכ"פ בערכם שלמות וטוב, ובפרט בעת כזאת שלא נשלמו הדעות ולא עמדו עוד האנשים על אמיתת ההכרה השלמה העיקרית, והם משערים טובתם מצד עצמם טובה, ודאי הכוונה להיטיב להם היא שלמה בתכלית, אלא שבערך הנבראים המשכילים יש עניין שלמות יותר גדול שדוחה אותה.
ויש לומר גם-כן שזו היא פתיחת שערי גן עדן, שאמרו חז"ל (שבת קיט:) "שכל העונה אמן בכל כוחו, פותחין לו שערי גן-עדן, שנאמר (ישעיהו כו ב( "פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים". שאם לא ישכיל האדם ענין עבודתו ית' ורוממות כבודה, שתכלית האושר האמיתי אינו כ"א כבודו ית' המגיע מזה, אע"פ שיגיע לו שכר, וגם אם ישיג שהשכר היא ההשגה והשלמות, מכל מקום, כיון שלא השיג קדושת העבודה בטהרתה, עשה בשביל עצמו ולא בשביל פעלו, ואם כן, לא יגיעהו השכר כ"א בהיכנסו לתוך העידון וישיגהו, ואי אפשר שיהיה עשרו יותר מעניין עצמותו שיש לו גבול ותכלית עכ"פ. אבל היודע עניין העבודה, ומתדבק בה בטהרת לב וחמדת נפש בהשכל ודעת, בהתחייבות האלהית של חק החכמה והצדק, כיון שאינו מתכוון לעצמו, נמצא ששכרו אינו לפי ערך מהותו אלא לפי ערך דבקות נפשו בהשם יתברך, ומצד כבוד הבורא ית' יגדל עדנו, ואינו צריך כלל כניסתו לתוך כ"א הידיעה מהשלמות הנמצא במקום כבודו ית', ובפתיחת שערים שיתנו לו לראות ולהשיג בזה כבר הוא בעדנו. גם כי המכוון עכ"פ לעצמו נקרא שפותח בעצמו שעריו ע"י מעשיו, אבל זה שרצונו דבק ברצון קונו, אין סוף לערך עילויו, וממקום שאין יד שום מעשה מגעת לשם יפתחו לו השערים, מה שאין כן כשיהיה הוא הפותח.
גם יש לומר, כיון שכל אחד ואחד יש לו עדן לעצמו כדברי חז"ל (סנהדרין ק.) אין ראוי לקרוא את העידונים הפרטיים כ"א פתחים ודלתות ולא שערים, אבל זה האומר אמן, על-פי האמור הוא דבק בכלל הכל, ואין לו עניין פרטי, ויש לו יתרון על המכוון לעצמו כיתרון חיי השכל, שהוא משיג כללים ומקיף הכל, על חיי ההרגשה, שהיא דווקא במשך עצמו לא זולת. ואם כן, כניסת עדנו אינה בפתח פרטי כ"א בשערי גן עדן, שהוא כללי, ופתיחת גן עדן לו בערך כללי.
ועוד נוסיף ביאור בעזרת ה' יתברך בעניין תכלית העבודה, שרוממות מעלתה מתחייב בשכל שאי אפשר שתהיה כ"א למען כבוד רצון האדון יתברך שמו, וכשימצא באדם תכלית אחר, זהו עצמו חסרון גדול משלמות, בשכל וביושר, הוא להניח כל דבר כמו שהוא לפי האמת.
והנה, אף שאי-אפשר שיונח בשכל תכלית שהוא טפל ובטל נגד תכלית עיקרי וגדול, אע"פ שהתכלית הטפל הוא גם-כן בעל איזו מעלה ושלמות, עכ"פ לפי ערכו, כמו שהמשלנו מעניין האלף כסף את ערך הצלת מדינה, זה לא יתכן כ"א מצד חסרון כלי שכלינו והרגשתנו, מפני שאנו בעלי גבול ותכלית, ויש גבול לענייני הדעות והמידות והנטיות עד כמה הם יכולים להיכנס בעצמנו, וכשתמלא הנפש מאיזה דבר ובהכרח תטה אליו, ותחסר לה נטייה לדבר אחר לעומתה, ע"כ לא יתכן כלל שיהיה האדם נוטה אל עניין השלמות של הטובה שהוא מקבל, כיון שדרך השלמות בהליכות החכמה תורנו, שחסרון גדול הוא להעריך איזו טובה המגיעה לשום נמצא נגד גודל הטוב והחשיבות של מילוי רצון האדון יתברך שמו. וכיוון שמערכי לבבנו וכל חכמת נפשנו ודאי אינם מספיקים להכיל בקרבם אף קצה קצהו מהנטייה הראויה אל עבודת השם יתעלה, מצד גדלו וכבודו ורצון קדשו, איך נכניס בנפשנו נטייה אחרת, שלעומתה ודאי יחסר לנו מהחיים האמיתיים והשלמות האמתי שמתרחקים על-ידי-זה מטרדת כלי השכל והרצון.
אבל מצד האמת, כל דבר שלמות אינו נאבד בערכו ממציאות, אפילו אם יערך נגד שלמות יותר נשגב, וא"כ, אצל הבורא יתברך שמו, שהוא נשגב ומרומם מכל נטייה ח"ו, ודאי עם כל גודל התכלית מעוצם הבריאה והמציאות שברא לכבודו, מכל מקום הכוונה מתייחדת על כל דבר שלמות וטוב. וכיון שהטוב מצד המקבלים הוא גם כן עכ"פ בערכם שלמות וטוב, ובפרט בעת כזאת שלא נשלמו הדעות ולא עמדו עוד האנשים על אמיתת ההכרה השלמה העיקרית, והם משערים טובתם מצד עצמם טובה, ודאי הכוונה להיטיב להם היא שלמה בתכלית, אלא שבערך הנבראים המשכילים יש עניין שלמות יותר גדול שדוחה אותה.