3 - chabbat 30 b: לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי (troisieme partie)
"מפני מה ראשיהם של בבליים סגלגלות"
א"ל בני שאלה גדולה שאלת, מפני שאין להם חיות פקחות. הוא חשב להקניטו במה שאחר כל פריצת הנימוס שפרץ כנגדו הנהו שואלו דבר שאין בו תוכן לא מעשי ולא מוסרי, באשר חשב שאי אפשר כלל לתן טעם וסיבה לשינויים כאלה בחיתוך הגוף. ואם שהם קלקולים נגד החוש האסתטי, שיותר נאה והדור הוא שלא יהיה הראש בעיגול גמור כ"א מהוקצע קצת, "כפלח הרימון רקתך", ומה יועילו דברים של מה בכך כאלה, בהיותו נוסף על כל אפיסת התועלת מזכירו ג"כ גנאי גופני הכולל ג"כ אותו בהיותו בבלי. אמנם מדת הענווה כשם שהיא מוקירה את כל בריה ומכבדתה, כן היא מוקירה ג"כ את כל רעיון ומחזרת על כל הצדדים אולי תמצא איזה תועלת מעשית או מוסרית או שתיהן יחד. ואף גם זאת היא מכלל מדת הענווה, להשפיל המבט בכל דבר אם אפשר לפתור איזה עניין ע"פ דרך פשוט ומבורר שא"צ חשבונות רחוקים, זהו הדרך היותר נבחר. אלא כשלא יספיק הדרך הקרוב, אז ההכרח דוחק להרחיק המבט, ונמצאת שהענווה מביאה שלא להעלים עין גם מהמושג היותר גס, קל וקרוב, ומתוך כך יש לו לאדם בסיס חזק על דרישות היותר עיוניות ורחוקות. אבל טבע הגאווה להיות תמיד גבה עיניים, ע"כ המושכלות היותר פשוטות והיותר קרובות מתעלמות מעיניו, ומפני זה הוא שוגה בדרכים רחוקים, שאינו יכול לכוונם כראוי. והנה מדת הענווה היא כוללת ג"כ שאע"פ שלעצמו
3
ינמיך רוחו לחפש המושכל היותר נמוך וקרוב תחילה, הזהירות עם זה מ"מ גדולה בכבוד חברו שלא יחשוב שהסיבה של נמיכות הפתרון בתחילת ההשקפה היא קוטן השאלה. שבאמת יש לכל שאלה צדדים רבים ופתרונים עליונים ונעלים, וממילא השאלה היא מצד עצמה גדולה. ע"כ א"ל: בני, שאלה גדולה שאלת, שיש לה תוצאות טובות מעשיות ומוסריות, מפני שאין להם חיות פקחות. ע"כ זה הוא מההשגחה של רחמי עליון ב"ה, להקל ההולדה ע"י כדוריות הראש שיוצא יותר קל, וזהו עיקר הלידה. ע"כ מובן הדבר שהמוסר העיוני היוצא מזה הוא נעלה מאד, עם כל נמיכות וקריבות הפתרון להתבונן חסדי השי"ת איך הוא שומר פתאים, והכין בחמלתו הגנה טבעית נגד החיסרון הנמצא בחלק מחלקי הישוב שהוא בא אמנם מחיסרון והתרשלות. והמוסר המעשי שיש בזה, שאם יתרבו החיות הפקחות, הלא בביטול הסיבה יבוטל המסובב, ובהמשך הזמן כשיהיה אפשר לתקן זה, ישוב החיסרון האסתטי לתיקון, וכמה עניינים רבי ערך יש ללמוד מזה בעניין ההשגחה והסדר המדיני וחובת העשייה בהשתלמות ידיעות שימושיות, ואיך שהן אמצעים לתקן ג"כ קלקולים הנראים כמוכרחים וקיימים.
"הלך והמתין שעה אחת, חזר ואמר מי כאן הלל מי כאן הלל"
לפעמים מתגברת באדם, מידה אחת רעה מפני מאורע של שעה שנתעורר הרבה לעשות זר מעשהו, ובזה כח הסבלנות יש לה יתד לתלות עליו. אבל כשמתגבר הדבר שגם אחרי המנוחה וישוב הדעת חוזר לאולתו, אז הדבר נודע שעצם הרע כבר קנוי בטבעו קניין חזק, וכגון זה ראוי לכעוס ולזרוק מרה של קפידא. ע"כ הלך והמתין שעה אחת, להורות שבחזרתו אח"כ בהקנטה ובפריעת כל נימוס, אין זה דבר מקרי כ"א הסכמה חזקה קבועה ומיושבת. ולא די שאינו חוזר בו ממרדו על מה שעבר וכליותיו לא ייסרוהו על אשר פגע בכבוד נשיא אלקים, כ"א עוד יוסיף סרה אחרי עבור שעה ראויה לשובב נפשו, ולהמשיך עליו עכ"פ מורא רוממה מהדרת חכמתו וענוותנותו. וכאן לא עבר על פתח ביתו כבא במקרה, שזה היה מה שיחזק את ההקנטה בפנים הראשונים, שכבר הורה כמה הוא נוהג קלות ראש קיצונה בכבודו שאינו מוצא שום צורך של הכנה להטרידו ולא ללכת אליו בדרך מחשבה תחילה. וכיון שכבר הורה זה ולא עלתה בידו להקניטו, חשב שיותר טוב ההוראה המכוונת שכל מגמתו היא להרעימו ולבזותו. ע"כ הלך וחזר ביחוד ואמר מי כאן הלל מי כאן הלל בקשיות עורף נפרזה, שתחת שבתחילה הבליטה הקריאה רק את קלות ראשו כנגדו, שכדאי בזיון וקצף גם עליה, עכשיו הבליטה הכוונה המכוונת להרעימו ולבזותו, שזה מגדיל כח הניסיון וערכו.
"נתעטף ויצא לקראתו, א"ל בני מה אתה מבקש"
גם ההכנה לקראת האיש שכבר הראה בפועל הכוונה לבזותו לא פעלה על אביר הענווים שלא למעט בשביל זה בכבוד עצמו הראוי בשביל כבוד הבריות, שהיה עולה על הדעת שהמיעוט בכבוד עצמו הוא הגנה שלא יקפיד על בזיונו. אבל לא כן הדבר בהעניו הגמור, שכבוד עצמו הראוי מצד כבוד שמים אשר יצר את האדם בצלמו, לא יתמעט חיובו אצלו בכל דהוא, ודווקא עם זה תרומם נפשו אל ראש פסגת הענווה והסבלנות. ע"כ גם הפעם נתעטף, ולא מיעט גם מכבודו של הבא מאומה, וגם לא מאהבתו והזמנתו לקראת מבוקשו והבעת תקוותו, כי יוכל להיות שימולא חסרונו בספרו לפניו מבוקשו אם יהיה באפשרו. ע"כ יצא לקראתו ובחבה גם כעת שאלו בני, בלשון המעורר הלב לאהבה, מה אתה מבקש, בהכנה ואהבה מעשית של מילוי המבוקש.
"א"ל שאלה יש לי לשאול, א"ל שאל בני שאל"
השאלה והתשובה הראשונה היתה מבארת יסוד קלות-הדעת נגדו של השואל. וכאן כבר היא מראה על הכוונה לבזות ולהלעיג, וממילא דבר חדש הוא גודל הסבלנות. שתחת אשר מהיציאה לקראתו יוכל החושב לחשוב שעלתה על דעתו של הנשיא לדון אולי בא ע"י הכרח אחר, וביחוד שההוראה בזה גלויה שלא לבד הנעימות החיצונית לא הושבתה אצלו כ"א גם מנוחת נפשו הפנימית וישוב 'דעתו', עד שמוצא את עצמו מוכן לתשובת כל שאלה כפי ענינה וערכה.
"מפני מה עיניהן של תרמודיין תרוטות"
כיון בזה להעיר הקצף, באשר הראה פנים שילאהו עוד בשאלות שינויי הפרצופים שהם רבים מאד בין הגזעים השונים שבבנ"א. וכאשר בא מכללות הראש לעיניים הורה שהוא אוחז בסדר מעמד הגוף, א"כ הוא עלול להיות נלאה ממנו עוד בהמון שאלות רבות, שחשב שודאי ילאה למצוא פתח התשובה על כולן ותקצר רוחו, ויגער בו עכ"פ למען ישים קץ להטרדתו.
"א"ל כני שאלה גדולה שאלת, מפני שדרין בין החולות"
עומק הדעת את ד' הבא מעקב ענוה, הולך ומתפשט על כל המאורעות שבחיים גם היותר פרטיים, עד שההשגחה העליונה מכשרת שינוי בצורת מבנה העיניים לפי מצב מקום הדירה הבא מסיבות מדיניות, למען דעת עד כמה עין ד' צופיה על כל פרט מפרטי יצוריו,
א"ל בני שאלה גדולה שאלת, מפני שאין להם חיות פקחות. הוא חשב להקניטו במה שאחר כל פריצת הנימוס שפרץ כנגדו הנהו שואלו דבר שאין בו תוכן לא מעשי ולא מוסרי, באשר חשב שאי אפשר כלל לתן טעם וסיבה לשינויים כאלה בחיתוך הגוף. ואם שהם קלקולים נגד החוש האסתטי, שיותר נאה והדור הוא שלא יהיה הראש בעיגול גמור כ"א מהוקצע קצת, "כפלח הרימון רקתך", ומה יועילו דברים של מה בכך כאלה, בהיותו נוסף על כל אפיסת התועלת מזכירו ג"כ גנאי גופני הכולל ג"כ אותו בהיותו בבלי. אמנם מדת הענווה כשם שהיא מוקירה את כל בריה ומכבדתה, כן היא מוקירה ג"כ את כל רעיון ומחזרת על כל הצדדים אולי תמצא איזה תועלת מעשית או מוסרית או שתיהן יחד. ואף גם זאת היא מכלל מדת הענווה, להשפיל המבט בכל דבר אם אפשר לפתור איזה עניין ע"פ דרך פשוט ומבורר שא"צ חשבונות רחוקים, זהו הדרך היותר נבחר. אלא כשלא יספיק הדרך הקרוב, אז ההכרח דוחק להרחיק המבט, ונמצאת שהענווה מביאה שלא להעלים עין גם מהמושג היותר גס, קל וקרוב, ומתוך כך יש לו לאדם בסיס חזק על דרישות היותר עיוניות ורחוקות. אבל טבע הגאווה להיות תמיד גבה עיניים, ע"כ המושכלות היותר פשוטות והיותר קרובות מתעלמות מעיניו, ומפני זה הוא שוגה בדרכים רחוקים, שאינו יכול לכוונם כראוי. והנה מדת הענווה היא כוללת ג"כ שאע"פ שלעצמו
3
ינמיך רוחו לחפש המושכל היותר נמוך וקרוב תחילה, הזהירות עם זה מ"מ גדולה בכבוד חברו שלא יחשוב שהסיבה של נמיכות הפתרון בתחילת ההשקפה היא קוטן השאלה. שבאמת יש לכל שאלה צדדים רבים ופתרונים עליונים ונעלים, וממילא השאלה היא מצד עצמה גדולה. ע"כ א"ל: בני, שאלה גדולה שאלת, שיש לה תוצאות טובות מעשיות ומוסריות, מפני שאין להם חיות פקחות. ע"כ זה הוא מההשגחה של רחמי עליון ב"ה, להקל ההולדה ע"י כדוריות הראש שיוצא יותר קל, וזהו עיקר הלידה. ע"כ מובן הדבר שהמוסר העיוני היוצא מזה הוא נעלה מאד, עם כל נמיכות וקריבות הפתרון להתבונן חסדי השי"ת איך הוא שומר פתאים, והכין בחמלתו הגנה טבעית נגד החיסרון הנמצא בחלק מחלקי הישוב שהוא בא אמנם מחיסרון והתרשלות. והמוסר המעשי שיש בזה, שאם יתרבו החיות הפקחות, הלא בביטול הסיבה יבוטל המסובב, ובהמשך הזמן כשיהיה אפשר לתקן זה, ישוב החיסרון האסתטי לתיקון, וכמה עניינים רבי ערך יש ללמוד מזה בעניין ההשגחה והסדר המדיני וחובת העשייה בהשתלמות ידיעות שימושיות, ואיך שהן אמצעים לתקן ג"כ קלקולים הנראים כמוכרחים וקיימים.
"הלך והמתין שעה אחת, חזר ואמר מי כאן הלל מי כאן הלל"
לפעמים מתגברת באדם, מידה אחת רעה מפני מאורע של שעה שנתעורר הרבה לעשות זר מעשהו, ובזה כח הסבלנות יש לה יתד לתלות עליו. אבל כשמתגבר הדבר שגם אחרי המנוחה וישוב הדעת חוזר לאולתו, אז הדבר נודע שעצם הרע כבר קנוי בטבעו קניין חזק, וכגון זה ראוי לכעוס ולזרוק מרה של קפידא. ע"כ הלך והמתין שעה אחת, להורות שבחזרתו אח"כ בהקנטה ובפריעת כל נימוס, אין זה דבר מקרי כ"א הסכמה חזקה קבועה ומיושבת. ולא די שאינו חוזר בו ממרדו על מה שעבר וכליותיו לא ייסרוהו על אשר פגע בכבוד נשיא אלקים, כ"א עוד יוסיף סרה אחרי עבור שעה ראויה לשובב נפשו, ולהמשיך עליו עכ"פ מורא רוממה מהדרת חכמתו וענוותנותו. וכאן לא עבר על פתח ביתו כבא במקרה, שזה היה מה שיחזק את ההקנטה בפנים הראשונים, שכבר הורה כמה הוא נוהג קלות ראש קיצונה בכבודו שאינו מוצא שום צורך של הכנה להטרידו ולא ללכת אליו בדרך מחשבה תחילה. וכיון שכבר הורה זה ולא עלתה בידו להקניטו, חשב שיותר טוב ההוראה המכוונת שכל מגמתו היא להרעימו ולבזותו. ע"כ הלך וחזר ביחוד ואמר מי כאן הלל מי כאן הלל בקשיות עורף נפרזה, שתחת שבתחילה הבליטה הקריאה רק את קלות ראשו כנגדו, שכדאי בזיון וקצף גם עליה, עכשיו הבליטה הכוונה המכוונת להרעימו ולבזותו, שזה מגדיל כח הניסיון וערכו.
"נתעטף ויצא לקראתו, א"ל בני מה אתה מבקש"
גם ההכנה לקראת האיש שכבר הראה בפועל הכוונה לבזותו לא פעלה על אביר הענווים שלא למעט בשביל זה בכבוד עצמו הראוי בשביל כבוד הבריות, שהיה עולה על הדעת שהמיעוט בכבוד עצמו הוא הגנה שלא יקפיד על בזיונו. אבל לא כן הדבר בהעניו הגמור, שכבוד עצמו הראוי מצד כבוד שמים אשר יצר את האדם בצלמו, לא יתמעט חיובו אצלו בכל דהוא, ודווקא עם זה תרומם נפשו אל ראש פסגת הענווה והסבלנות. ע"כ גם הפעם נתעטף, ולא מיעט גם מכבודו של הבא מאומה, וגם לא מאהבתו והזמנתו לקראת מבוקשו והבעת תקוותו, כי יוכל להיות שימולא חסרונו בספרו לפניו מבוקשו אם יהיה באפשרו. ע"כ יצא לקראתו ובחבה גם כעת שאלו בני, בלשון המעורר הלב לאהבה, מה אתה מבקש, בהכנה ואהבה מעשית של מילוי המבוקש.
"א"ל שאלה יש לי לשאול, א"ל שאל בני שאל"
השאלה והתשובה הראשונה היתה מבארת יסוד קלות-הדעת נגדו של השואל. וכאן כבר היא מראה על הכוונה לבזות ולהלעיג, וממילא דבר חדש הוא גודל הסבלנות. שתחת אשר מהיציאה לקראתו יוכל החושב לחשוב שעלתה על דעתו של הנשיא לדון אולי בא ע"י הכרח אחר, וביחוד שההוראה בזה גלויה שלא לבד הנעימות החיצונית לא הושבתה אצלו כ"א גם מנוחת נפשו הפנימית וישוב 'דעתו', עד שמוצא את עצמו מוכן לתשובת כל שאלה כפי ענינה וערכה.
"מפני מה עיניהן של תרמודיין תרוטות"
כיון בזה להעיר הקצף, באשר הראה פנים שילאהו עוד בשאלות שינויי הפרצופים שהם רבים מאד בין הגזעים השונים שבבנ"א. וכאשר בא מכללות הראש לעיניים הורה שהוא אוחז בסדר מעמד הגוף, א"כ הוא עלול להיות נלאה ממנו עוד בהמון שאלות רבות, שחשב שודאי ילאה למצוא פתח התשובה על כולן ותקצר רוחו, ויגער בו עכ"פ למען ישים קץ להטרדתו.
"א"ל כני שאלה גדולה שאלת, מפני שדרין בין החולות"
עומק הדעת את ד' הבא מעקב ענוה, הולך ומתפשט על כל המאורעות שבחיים גם היותר פרטיים, עד שההשגחה העליונה מכשרת שינוי בצורת מבנה העיניים לפי מצב מקום הדירה הבא מסיבות מדיניות, למען דעת עד כמה עין ד' צופיה על כל פרט מפרטי יצוריו,