la prière: 12 (דרכי פעולת התפילה ליחיד ולציבור א, ב, ג)
דרכי פעולת התפילה ליחיד ולציבור
א. "ואמר ר' אלעזר גדולה תפלה יותר מן הקרבנות, שנאמר "למה לי רב זבחיכם וכו'" וכתיב "ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם" (ברכות ל"ב).
התגברות האדם על הנטיות הרעות, כדי ללכת בדרך הטובה והישרה אשר דורש ד' מאתנו, היא בשני אפנים. התגברות פנימית על כוחות הרע שבקרבו, ע"י הכשרה פנימית בדרך הטובה באור ד', והתגברות חיצונית על הסיבות החיצוניות, ההוות בעולם ועלולות לבטל את האדם מאושרו ושלמותו. התפלה, שהיא עבודה פנימית שבלב, מגברת את הטוב שבכוחות הפנימיים עצמם. הקרבנות מגבירים את הכוחות הפנימיים על הכוחות המפריעים שמחוץ לגופו ונפשו של אדם, שהם כוחות הבהמיות שבעולם החיצוני. על כן גדולה תפלה יותר מן הקרבנות, לפי רבות ערך ההתגברות הפנימית על כוחות הרע שבעצמו יותר מהתגברותו על מניעות חיצוניות, כי הערך האמתי של האדם ראוי להיות נערך לפי התגברות צד הטוב שבו בעצמו. ועוד גם בזאת תבחן גדולת התפלה יותר מן הקרבנות, שגם בהיותה שלא כראוי מ"מ יש בה יתרון תועלת מה. לפיכך נאמר בקרבנות "למה לי רב זבחיכם", שאין תועלת בפעולת ההתגברות של האדם על מכשולים החיצונים, כיון שאינו חפץ בעצמו בדרך הטובה. כי המקרים החיצונים במקומם הם עומדים, אלא שהאדם בבחירתו ינצחם, ועבודת ד' תהי' לו לישועה להגדיל כח נפשו לטובה, אבל בהיותו פונה בבחירתו לרע אין תועלת בפעולות המקודשות להתגברות החיצונית. אמנם בתפלה לא אמר "למה לי", כי שעת התפלה בעצמה, שבה כח הטוב הפנימי מתגבר הוא על כח הרע, אע"פ שאינו פועל על הליכות החיים, הוא עניין טוב מצד עצמו; אלא כיוון שאין בה התועלת האמיתית לישר ג"כ דרכי החיים לא תוכל להגיע ממנה התועלת של השגת המבוקש ע"י התפלה, אבל לא אמר שאין בה הנאה של כלום.
ואע"פ ש "מסיר אזנו משמע חורה גם תפלתו תועבה", הוא לפי שהתפלה תביאהו לרכך לבבו ולקרב חפצו אל מה שנראה לו שהוא טוב וישר לפני ד', וע"י מניעתו משמע תורה יוכל לחשוב על רע טוב ועל טוב רע, ועל כן תפלתו תועבה, כי היא בעצמה תוכל לגרום לו תקלה, אבל מ"מ מידת התועלת של הזיכוך הפנימי חשובה היא כשהיא לעצמה, וגם בעוד שלא יכשיר מעשיו להיות קבוע בדרך הטובה מ"מ יפה השעה האחת
ב. "אמר ר' חמא בר חנינא אם רואה אדם שהתפלל ולא נענה יחזור ויתפלל, שנאמר קוה אל ד' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ד'" (ברכות לב:).
לעומת תכליתה של התפילה, והשגת המבוקש שבאה על ידה, לגדל כוחות הנפש בציורי קדושה ושלמות ולהוציא שלמותה אל הפועל, דרכי הציורים האלה רבים ורחבים, ומסתעפים לפרטים רבים שאין להם קץ, וצור העולמים לפניו נגלו כל תעלומות, איזה ציור רוחני מיוחד ראוי וחסר לכל נפש פרטית שתשתלם בו, שלפי צורך השתלמות זו מקביל, בסדור חכמתו העליונה, מצב החיסרון המזדמן המצריך את התפילה. ולפעמים תתאחר התקבלות התפילה כפי מה שלא הספיק אותו הציור הרוחני הדרוש להשתלם כראוי בכל עמקו בנפש ובכל גוניו, עד שיהיה נשנה ונכפל כמה פעמים. על כן האדם שלא נענה, עליו לחזור ולהתפלל, ולא לאמר נואש, חלילה, כי הקצר קצרה ידו יתברך מפדות, אלא שבחכמתו העליונה הוא חושב מחשבות ליתן לאדם אחרית ותקווה ושכל הדברים הזמניים יוסיפו לו ערך נצחיות ושלמות חשובה. והנה כך היא המידה באדם, כשהוא עושה פעולות ואינו בא בהן למטרתו, מתחלש לבבו, אבל כשיודע שכל פעולה תקרבהו למטרתו, אלא שלפי רוממות המטרה צריך הוא ריבוי פעולות, לבבו מתאמץ להוסיף בעבודתו. על כן אמר קוה אל ה', והתקווה היא בעצמה מידת שלמות, ויסוד התקווה הוא מעלת השלמות הראויה להימשך מכישרון הפעולות הקודמות לה, ולפי ערך היסוד הזה, של הנהגת תכלית פעולת התפילה, תדע נאמנה כי בכל ציור של תקווה לה' נתקרבת יותר אל המטרה, אלא שלא הגעתך עדיין, לפי שלא השלמת עדיין. על כן, חזק ויאמץ לבך וקווה אל ה'".
ג. "תנו רבנן מעשה בתלמיד אחד, שירד לפני התיבה בפני רבי אליעזר, והיה מאריך יותר מדאי. אמרו לו תלמידיו, כמה ארכן הוא זה, אמר להם כלום מאריך יותר ממשה רבנו, דכתיב ביה "את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה וגו', שוב מעשה בתלמיד אחד שירד לפני התיבה בפני רבי אליעזר, והיה מקצר יותר מדאי, אמרו לו תלמידיו כמה קצרן הוא זה, אמר להם כלום מקצר יותר ממשה רבנו, דכתיב ביה "אל נא רפא נא לה".
ערך התפילה מתגלה בשנים, האחד להרים את השגתו ותכונתו, שלו או של מי שמתפלל עליו, ולזאת צריך אריכות מרובה כערך שינוי תנועות שנמשך בהדרגה. וכן היתה האריכות של משה רבנו ע"ה, ארבעים יום, מכוונים כנגד ימי יצירת הולד, כנתינת צורה ולב חדש למי שהתפלל עליהם. והשני, שאחרי שכבר נעשה כל הצריך להתרוממות שבפנימיות הנפש, ישמש הדיבור של התפילה להוציא אל הפועל את הנעשה בנפש פנימה. ולזה, אין צריך אריכות כלל, כי בדיבור אחד יוציא אל הפועל המון רגשות. על כן בא הקיצור בתפילה במקום הצורך של השימוש בתכונה זו, של ההוצאה אל הפועל את המוכן כבר. ועל כן יש פנים לאלה שתי הדרכים, ובלבד שיכוון לבו לשמים, לפי התכונה האפשרית וכפי צורך השעה.
א. "ואמר ר' אלעזר גדולה תפלה יותר מן הקרבנות, שנאמר "למה לי רב זבחיכם וכו'" וכתיב "ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם" (ברכות ל"ב).
התגברות האדם על הנטיות הרעות, כדי ללכת בדרך הטובה והישרה אשר דורש ד' מאתנו, היא בשני אפנים. התגברות פנימית על כוחות הרע שבקרבו, ע"י הכשרה פנימית בדרך הטובה באור ד', והתגברות חיצונית על הסיבות החיצוניות, ההוות בעולם ועלולות לבטל את האדם מאושרו ושלמותו. התפלה, שהיא עבודה פנימית שבלב, מגברת את הטוב שבכוחות הפנימיים עצמם. הקרבנות מגבירים את הכוחות הפנימיים על הכוחות המפריעים שמחוץ לגופו ונפשו של אדם, שהם כוחות הבהמיות שבעולם החיצוני. על כן גדולה תפלה יותר מן הקרבנות, לפי רבות ערך ההתגברות הפנימית על כוחות הרע שבעצמו יותר מהתגברותו על מניעות חיצוניות, כי הערך האמתי של האדם ראוי להיות נערך לפי התגברות צד הטוב שבו בעצמו. ועוד גם בזאת תבחן גדולת התפלה יותר מן הקרבנות, שגם בהיותה שלא כראוי מ"מ יש בה יתרון תועלת מה. לפיכך נאמר בקרבנות "למה לי רב זבחיכם", שאין תועלת בפעולת ההתגברות של האדם על מכשולים החיצונים, כיון שאינו חפץ בעצמו בדרך הטובה. כי המקרים החיצונים במקומם הם עומדים, אלא שהאדם בבחירתו ינצחם, ועבודת ד' תהי' לו לישועה להגדיל כח נפשו לטובה, אבל בהיותו פונה בבחירתו לרע אין תועלת בפעולות המקודשות להתגברות החיצונית. אמנם בתפלה לא אמר "למה לי", כי שעת התפלה בעצמה, שבה כח הטוב הפנימי מתגבר הוא על כח הרע, אע"פ שאינו פועל על הליכות החיים, הוא עניין טוב מצד עצמו; אלא כיוון שאין בה התועלת האמיתית לישר ג"כ דרכי החיים לא תוכל להגיע ממנה התועלת של השגת המבוקש ע"י התפלה, אבל לא אמר שאין בה הנאה של כלום.
ואע"פ ש "מסיר אזנו משמע חורה גם תפלתו תועבה", הוא לפי שהתפלה תביאהו לרכך לבבו ולקרב חפצו אל מה שנראה לו שהוא טוב וישר לפני ד', וע"י מניעתו משמע תורה יוכל לחשוב על רע טוב ועל טוב רע, ועל כן תפלתו תועבה, כי היא בעצמה תוכל לגרום לו תקלה, אבל מ"מ מידת התועלת של הזיכוך הפנימי חשובה היא כשהיא לעצמה, וגם בעוד שלא יכשיר מעשיו להיות קבוע בדרך הטובה מ"מ יפה השעה האחת
ב. "אמר ר' חמא בר חנינא אם רואה אדם שהתפלל ולא נענה יחזור ויתפלל, שנאמר קוה אל ד' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ד'" (ברכות לב:).
לעומת תכליתה של התפילה, והשגת המבוקש שבאה על ידה, לגדל כוחות הנפש בציורי קדושה ושלמות ולהוציא שלמותה אל הפועל, דרכי הציורים האלה רבים ורחבים, ומסתעפים לפרטים רבים שאין להם קץ, וצור העולמים לפניו נגלו כל תעלומות, איזה ציור רוחני מיוחד ראוי וחסר לכל נפש פרטית שתשתלם בו, שלפי צורך השתלמות זו מקביל, בסדור חכמתו העליונה, מצב החיסרון המזדמן המצריך את התפילה. ולפעמים תתאחר התקבלות התפילה כפי מה שלא הספיק אותו הציור הרוחני הדרוש להשתלם כראוי בכל עמקו בנפש ובכל גוניו, עד שיהיה נשנה ונכפל כמה פעמים. על כן האדם שלא נענה, עליו לחזור ולהתפלל, ולא לאמר נואש, חלילה, כי הקצר קצרה ידו יתברך מפדות, אלא שבחכמתו העליונה הוא חושב מחשבות ליתן לאדם אחרית ותקווה ושכל הדברים הזמניים יוסיפו לו ערך נצחיות ושלמות חשובה. והנה כך היא המידה באדם, כשהוא עושה פעולות ואינו בא בהן למטרתו, מתחלש לבבו, אבל כשיודע שכל פעולה תקרבהו למטרתו, אלא שלפי רוממות המטרה צריך הוא ריבוי פעולות, לבבו מתאמץ להוסיף בעבודתו. על כן אמר קוה אל ה', והתקווה היא בעצמה מידת שלמות, ויסוד התקווה הוא מעלת השלמות הראויה להימשך מכישרון הפעולות הקודמות לה, ולפי ערך היסוד הזה, של הנהגת תכלית פעולת התפילה, תדע נאמנה כי בכל ציור של תקווה לה' נתקרבת יותר אל המטרה, אלא שלא הגעתך עדיין, לפי שלא השלמת עדיין. על כן, חזק ויאמץ לבך וקווה אל ה'".
ג. "תנו רבנן מעשה בתלמיד אחד, שירד לפני התיבה בפני רבי אליעזר, והיה מאריך יותר מדאי. אמרו לו תלמידיו, כמה ארכן הוא זה, אמר להם כלום מאריך יותר ממשה רבנו, דכתיב ביה "את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה וגו', שוב מעשה בתלמיד אחד שירד לפני התיבה בפני רבי אליעזר, והיה מקצר יותר מדאי, אמרו לו תלמידיו כמה קצרן הוא זה, אמר להם כלום מקצר יותר ממשה רבנו, דכתיב ביה "אל נא רפא נא לה".
ערך התפילה מתגלה בשנים, האחד להרים את השגתו ותכונתו, שלו או של מי שמתפלל עליו, ולזאת צריך אריכות מרובה כערך שינוי תנועות שנמשך בהדרגה. וכן היתה האריכות של משה רבנו ע"ה, ארבעים יום, מכוונים כנגד ימי יצירת הולד, כנתינת צורה ולב חדש למי שהתפלל עליהם. והשני, שאחרי שכבר נעשה כל הצריך להתרוממות שבפנימיות הנפש, ישמש הדיבור של התפילה להוציא אל הפועל את הנעשה בנפש פנימה. ולזה, אין צריך אריכות כלל, כי בדיבור אחד יוציא אל הפועל המון רגשות. על כן בא הקיצור בתפילה במקום הצורך של השימוש בתכונה זו, של ההוצאה אל הפועל את המוכן כבר. ועל כן יש פנים לאלה שתי הדרכים, ובלבד שיכוון לבו לשמים, לפי התכונה האפשרית וכפי צורך השעה.