Moussar Avikha 10: Chapitre 2 paragraphe 1 (deuxieme partie)
והנה, דבר התיקון קרוב הוא בלב האדם ובפיו, כדברי הכתוב (דברים ל יד :("כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו," והוא בשכל האדם וברצונו [5]. כי באמת שכל האדם ורצונו מטהרתה של הנפש הקדושה המה באים, והמה חלקה ונחלתה, אבל כשהשכל והרצון כבר יצאו לפעולות, סללו את דרכי פעולותיהם ונטיותיהם בכל תהלוכות הגוף כולו, בכל עורקיו וגידיו בעומק מזגו, כי השכל והרצון פועל, בצירוף ההרגל ונאותות הטבע לזה, גם על החומר וחלקיו.
והנה, השכל והרצון שהם הפועלים בעצם, אע"פ שהם ידם במעל פעולת ההריסה ושרירות הלב, אבל לא מעצמם כי אם מהתחברם אל הטבע החומר ולא חשבו דרכם, ובזה נמצא החומר, שטבעו ללכת בלא עצה ומחשבה, מתחזק בכך ומשתלם, והשכל והרצון, ששלמותם היא מצד מעלתם לחשב דרכם, נחלשו בהעדר הפעולה הדרושה לחוקם. על כן נכנעו לטבע החומר, אע"פ שהם חזקים ממנו הרבה. אבל מפני שעכ"פ ההפסד בם מקריי, לכן התיקון בהם נח, כשהוא משיב אל לבו נפשו (איוב לד יד): "ורוחו ונשמתו אליו יאסף".
ועניין "האסיפה אליו" הוא, מפני שהנפש, שכבר סללה דרכה על כל הגוף, היא מפוזרת באמת על כל חלקי הגוף גם בשליטתה, וכיון שכל חלקי הגוף עיוותו דרכם, גם דרכה מעוותה כשהיא שופעת עליהם. אבל יש אפשרות שיכניס האדם את הקווים המתפשטים אל תוך נקודתם, וזהו באמת עול גדול ודבר מר, כי החופש וההתפשטות ראוי ונאות לנפש, כי גם הגוף עם כל חלקיו מאסר גדול הוא לה, ומה-גם בהיות נוסף על לחצה לחץ שלא תתפשט כי אם על פי תנאים מיוחדים.
והנה, כשמכניס אל נקודת השכל והרצון, שהם בעצמם טהורים, גם את הקווים שנתפשטו, והקווים כבר הורגלו שלא כדרכם בקודש, אין ישיבתם המכונסת הזאת חמודה בעיניהם, על-כן ילך קודר בלחץ בראשית דרכו, ואם ח"ו יעזוב את הכוחות הפרטיים מתוך נקודתו ללכת באשר יתהלכו, יעוו דרכם עוד, כי כל המכשולים כבר ערוכים וסדורים, וסדרים טובים עוד לא נעשו בארץ בעמקי החומר.
אמנם, במעט זמן ישובו הקווים אל טבעם, וישיגו שמחת לב מחזרתם מארץ מרחקים אל בית אמם וחדר הורתם, אז יקל לו צערו ושפלותו ודכאות נפשו. אבל על-כל-פנים יצר לו, כי לשלח חפשי את כוחות נפשו ללכת ברחבה עוד אי-אפשר, כי לא יבשה הארץ מהמים הזדונים הצפים עליה; על-כן עוד דרוש לו לעצור מחשבותיו אצלו, שלא יראו פני הרע.
אבל במלאת ימי מספר, וכוחות נפשו יורגלו בדרכים טובים, וממאסרם ישלחו ידם לשלוט על הנהגת החומר, עד שגם הוא יורגל באורחות יושר, וחלקיו ורוחו יהיו כלים נאים לחפץ ד', אז לחופשי יצאו ממאסרם כלי כוחותיו, אשר בנקודתם צפנם, ויכלו להגדיל ממשלתם בגוף, ובקל ישמעו לעצת השכל הקדוש, וירוצו ולא יכשלו.
והדבר הפרטי באדם נלמד הוא מהכלל כולו, שלמדנו החסיד רמ"ח לוצאטו ז"ל בפירושו לאידרא רבא [6] מעניין המבול ותיבת נח, שדומה לו היה האידרא דרשב"י ע"ה, שהתיקונים נתקנו בפנים האידרא, כמו שנתקן העולם כולו ע"י גידול בע"ח והספקת מזונם בתוך התיבה, רק לא היה אפשר להתפשט בעולם מצד שמידת הדין גרמה שיהיה מבול על פני כל הארץ, לכלות פשע ולהתם חטאת. וכמו-כן, התיקונים הגדולים של מאורות הקדושה, לא היה אפשר שיתפשטו בעולם, מפני טיפשות לב אנשי העולם על-ידי זוהמת מעשים רעים ותשוקות דמיוניות, אבל כשישלם העולם, יצאו חפשי מהמאסר. וכן, כשישלם הגוף יצאו חפשי אותם הכוחות.
והנה, הקב"ה ברא את האדם בחכמה, והכין בטבעו כוחות לתשובה, כיון שהתשובה קדמה לבריאת עולם, על כן שולט הוא בנפשו לכנוס אליו כוחותיו. אבל הכינוס הזה מורגש בלב בתור עיצבון, ובשכל - בלחץ וקצר-רוח. אבל לא זהו התכלית. רק במשך התיקון צריך האדם לנסות כוחותיו, אולי יוכל לשלח חפשי ויעבדו עבודת השם יתברך ביתר שאת; כי אי-אפשר לתלמוד-תורה להתרחב ולרדת אל עומק החכמה האמיתית ולעשות טוב וישר בפעולות גדולות כי-אם בנפש מלאה אומץ ורוח גבורה ללכת ברחבה, בלתי-מאוסרת. והוא עניין שילוח העורב והיונה, שימצא האדם בנפשו דרכים, שיוכל לנסות כוחותיו בדבר שלא יהיה חשש הפסד וסכנה, כמו נח, ששלח מעופפים שכנפיהם מגינות עליהם ממי המבול. וכשיראה שהקלקול לא נתקן לגמרי, יאסוף אותם אל תיבתו, עד שידע כי חרבה פני הארץ, ואז יתיישב הרבה עד שימצא בעצמו שמצד כבודו של הקב"ה וקיום תורתו ראוי לו להחפש, וזהו דוגמת מאמר השם יתברך לנח) בראשית ח טז): "צא מן התבה".
4 ישעיהו ס יח, סא-סב.
5 קטע:רש"י על בראשית ב ז. וע' נפש החיים שער א פרק יד ופרק יח.
6 אדיר במרום דף ז
והנה, השכל והרצון שהם הפועלים בעצם, אע"פ שהם ידם במעל פעולת ההריסה ושרירות הלב, אבל לא מעצמם כי אם מהתחברם אל הטבע החומר ולא חשבו דרכם, ובזה נמצא החומר, שטבעו ללכת בלא עצה ומחשבה, מתחזק בכך ומשתלם, והשכל והרצון, ששלמותם היא מצד מעלתם לחשב דרכם, נחלשו בהעדר הפעולה הדרושה לחוקם. על כן נכנעו לטבע החומר, אע"פ שהם חזקים ממנו הרבה. אבל מפני שעכ"פ ההפסד בם מקריי, לכן התיקון בהם נח, כשהוא משיב אל לבו נפשו (איוב לד יד): "ורוחו ונשמתו אליו יאסף".
ועניין "האסיפה אליו" הוא, מפני שהנפש, שכבר סללה דרכה על כל הגוף, היא מפוזרת באמת על כל חלקי הגוף גם בשליטתה, וכיון שכל חלקי הגוף עיוותו דרכם, גם דרכה מעוותה כשהיא שופעת עליהם. אבל יש אפשרות שיכניס האדם את הקווים המתפשטים אל תוך נקודתם, וזהו באמת עול גדול ודבר מר, כי החופש וההתפשטות ראוי ונאות לנפש, כי גם הגוף עם כל חלקיו מאסר גדול הוא לה, ומה-גם בהיות נוסף על לחצה לחץ שלא תתפשט כי אם על פי תנאים מיוחדים.
והנה, כשמכניס אל נקודת השכל והרצון, שהם בעצמם טהורים, גם את הקווים שנתפשטו, והקווים כבר הורגלו שלא כדרכם בקודש, אין ישיבתם המכונסת הזאת חמודה בעיניהם, על-כן ילך קודר בלחץ בראשית דרכו, ואם ח"ו יעזוב את הכוחות הפרטיים מתוך נקודתו ללכת באשר יתהלכו, יעוו דרכם עוד, כי כל המכשולים כבר ערוכים וסדורים, וסדרים טובים עוד לא נעשו בארץ בעמקי החומר.
אמנם, במעט זמן ישובו הקווים אל טבעם, וישיגו שמחת לב מחזרתם מארץ מרחקים אל בית אמם וחדר הורתם, אז יקל לו צערו ושפלותו ודכאות נפשו. אבל על-כל-פנים יצר לו, כי לשלח חפשי את כוחות נפשו ללכת ברחבה עוד אי-אפשר, כי לא יבשה הארץ מהמים הזדונים הצפים עליה; על-כן עוד דרוש לו לעצור מחשבותיו אצלו, שלא יראו פני הרע.
אבל במלאת ימי מספר, וכוחות נפשו יורגלו בדרכים טובים, וממאסרם ישלחו ידם לשלוט על הנהגת החומר, עד שגם הוא יורגל באורחות יושר, וחלקיו ורוחו יהיו כלים נאים לחפץ ד', אז לחופשי יצאו ממאסרם כלי כוחותיו, אשר בנקודתם צפנם, ויכלו להגדיל ממשלתם בגוף, ובקל ישמעו לעצת השכל הקדוש, וירוצו ולא יכשלו.
והדבר הפרטי באדם נלמד הוא מהכלל כולו, שלמדנו החסיד רמ"ח לוצאטו ז"ל בפירושו לאידרא רבא [6] מעניין המבול ותיבת נח, שדומה לו היה האידרא דרשב"י ע"ה, שהתיקונים נתקנו בפנים האידרא, כמו שנתקן העולם כולו ע"י גידול בע"ח והספקת מזונם בתוך התיבה, רק לא היה אפשר להתפשט בעולם מצד שמידת הדין גרמה שיהיה מבול על פני כל הארץ, לכלות פשע ולהתם חטאת. וכמו-כן, התיקונים הגדולים של מאורות הקדושה, לא היה אפשר שיתפשטו בעולם, מפני טיפשות לב אנשי העולם על-ידי זוהמת מעשים רעים ותשוקות דמיוניות, אבל כשישלם העולם, יצאו חפשי מהמאסר. וכן, כשישלם הגוף יצאו חפשי אותם הכוחות.
והנה, הקב"ה ברא את האדם בחכמה, והכין בטבעו כוחות לתשובה, כיון שהתשובה קדמה לבריאת עולם, על כן שולט הוא בנפשו לכנוס אליו כוחותיו. אבל הכינוס הזה מורגש בלב בתור עיצבון, ובשכל - בלחץ וקצר-רוח. אבל לא זהו התכלית. רק במשך התיקון צריך האדם לנסות כוחותיו, אולי יוכל לשלח חפשי ויעבדו עבודת השם יתברך ביתר שאת; כי אי-אפשר לתלמוד-תורה להתרחב ולרדת אל עומק החכמה האמיתית ולעשות טוב וישר בפעולות גדולות כי-אם בנפש מלאה אומץ ורוח גבורה ללכת ברחבה, בלתי-מאוסרת. והוא עניין שילוח העורב והיונה, שימצא האדם בנפשו דרכים, שיוכל לנסות כוחותיו בדבר שלא יהיה חשש הפסד וסכנה, כמו נח, ששלח מעופפים שכנפיהם מגינות עליהם ממי המבול. וכשיראה שהקלקול לא נתקן לגמרי, יאסוף אותם אל תיבתו, עד שידע כי חרבה פני הארץ, ואז יתיישב הרבה עד שימצא בעצמו שמצד כבודו של הקב"ה וקיום תורתו ראוי לו להחפש, וזהו דוגמת מאמר השם יתברך לנח) בראשית ח טז): "צא מן התבה".
4 ישעיהו ס יח, סא-סב.
5 קטע:רש"י על בראשית ב ז. וע' נפש החיים שער א פרק יד ופרק יח.
6 אדיר במרום דף ז