48 - chapitre 16 parragraphes 7, 8, 9, 10, 11
ז.
כל תשובה שהיא שלמה מוכרחת היא לפעול שתי פעולות נגדיות על הנפש : מצד אחד חרדה ויגון על החטא והרע שבתוכו, ומצד השני בטחון ושמחה על הטוב, שאי אפשר לו שלא ימצא האדם בתוכו איזה חלק ממנו. ואפילו אם לפעמים החשבון שלו הוא כ"כ מעורפל אצלו, עד שאינו מוצא בתוכו מאומה מן הטוב, הלא אז מה שהחרדה והיגון, הם מקיפים אותו, מצד הכרת החטא והרע שבתוכו, הלא גם זה עצמו הרי יש בו טוב גדול ; וצריך הוא מיד להיות שמח, בוטח ומלא עז ועצמה, גם על הטוב הזה, עד שימצא את עצמו תמיד, גם בתוך הדיכוי היותר גדול של רגשי התשובה, מלא רוח חיים וחמוש ביסוד המפעל והמעשה ושמחת החיים והכנת ברכתם.
ח.
תשובת המחשבה קודמה לתשובת המעשה, ותשובת החפץ הטמיר קודמת גם לתשובת המחשבה ; ותשובת החפץ הטמיר היא באמת תמיד תשובה מאהבה, אפילו אצל אותם שתשובת-המחשבה שלהם היא מיראה.
ט.
התשובה העליונה, השכלית וההרגשית, כוללת בתוכה ממילא את כל מיני התשובות התחתונות, עם כל פרטי יגיעות חשבונותיהן, בצורה אצילית נוחה וענוגה.
י.
בעל תורה אין לו תקנת תשובה כ"א בתורה וע"י התורה, ובעל מחשבה פנימית אין לו תשובה כ"א במחשבה זו וע"י מחשבה זו. ואם בעל תורה יאמר: הריני מתענה ועי"ז אשוב, אין בדבריו ממש וליכול כלבא לשירותיה. ובעל מחשבה פנימית, שאומר: הריני שב בשקידה גשמית חיצונית, אין לו תשובה. תשובתו מוכרחת להיות עליונה, רוחנית עדינה, חפשית ממולאה אור קדש קדשים, מעוטרה בעדי עדיים של החיים העליונים, אז הוא מביא רפואה לו ולעולם כולו.
יא.
שתי נקודות יש לה להתשובה, שאנו כוללים אותן בשם תשובה עילאה ותשובה תתאה. התשובה העילאה היא התשובה בעד עצמו, והתתאה היא בעד העולם. לעולם הנקודה העצמית המיוחדת של האדם בתוכיותו היא הרבה יותר גבוהה, נשגבה ונעלה, מכל מה שהוא שופע ממנו ולחוץ. יש אדם, שכשהוא בא לידי התשובה העצמית שלו היה צריך להרבות במחשבה, ועי"ז היה בא למעט בלמוד, להרבות בציור, ועי"ז בא למעט במעשה, - בעיקר לזכך את תוכיותו כדי שיעמד צרוף וחפשי באמת. וכל זה הוא נוהג בתשובה העילאה, התשובה העצמית.
לא כך הוא, אמנם, בתשובה התתאה, התשובה שכלפי העולם. כאן הדבר מתחלף, והכרח הוא להרבות בתלמוד ובמעשה, אע"פ שבא עי"ז מעוט בהגיון ובמחשבה : ולפעמים מעוט הבהירות של ההגיון ושל המחשבה עצמה הוא תקון כלפי העולם, מפני שאין העולם החיצוני תופס את התוכן של המחשבה הנאצלת ואת בהירות ההגיון. ע"כ מתקרבים אליו דוקא ע"י החשכת המחשבה באופן ידוע. אבל מה שצריך לדעת הוא, שתמיד הננו קרואים לאחוז בשתי התשובות האלה ביחד, והתשובה התתאה היא כמו גוף וכלי להתשובה העילאה. וצריך לכונן את המעמדים בצורה כזאת, שכל העתקה של התשובה העילאה תעתיק ג"כ את התשובה התתאה לדחוף אותה כלפי מעלה, וכל העתקה של התשובה התתאה היא ג"כ תאמץ ותתן עז לתשובה העילאה, שאע"פ שבחיצוניות צורתן הרי הן כסותרות זו את זו - בפנימיותן הנן תרין ריעין דלא מתפרשין.
כל תשובה שהיא שלמה מוכרחת היא לפעול שתי פעולות נגדיות על הנפש : מצד אחד חרדה ויגון על החטא והרע שבתוכו, ומצד השני בטחון ושמחה על הטוב, שאי אפשר לו שלא ימצא האדם בתוכו איזה חלק ממנו. ואפילו אם לפעמים החשבון שלו הוא כ"כ מעורפל אצלו, עד שאינו מוצא בתוכו מאומה מן הטוב, הלא אז מה שהחרדה והיגון, הם מקיפים אותו, מצד הכרת החטא והרע שבתוכו, הלא גם זה עצמו הרי יש בו טוב גדול ; וצריך הוא מיד להיות שמח, בוטח ומלא עז ועצמה, גם על הטוב הזה, עד שימצא את עצמו תמיד, גם בתוך הדיכוי היותר גדול של רגשי התשובה, מלא רוח חיים וחמוש ביסוד המפעל והמעשה ושמחת החיים והכנת ברכתם.
ח.
תשובת המחשבה קודמה לתשובת המעשה, ותשובת החפץ הטמיר קודמת גם לתשובת המחשבה ; ותשובת החפץ הטמיר היא באמת תמיד תשובה מאהבה, אפילו אצל אותם שתשובת-המחשבה שלהם היא מיראה.
ט.
התשובה העליונה, השכלית וההרגשית, כוללת בתוכה ממילא את כל מיני התשובות התחתונות, עם כל פרטי יגיעות חשבונותיהן, בצורה אצילית נוחה וענוגה.
י.
בעל תורה אין לו תקנת תשובה כ"א בתורה וע"י התורה, ובעל מחשבה פנימית אין לו תשובה כ"א במחשבה זו וע"י מחשבה זו. ואם בעל תורה יאמר: הריני מתענה ועי"ז אשוב, אין בדבריו ממש וליכול כלבא לשירותיה. ובעל מחשבה פנימית, שאומר: הריני שב בשקידה גשמית חיצונית, אין לו תשובה. תשובתו מוכרחת להיות עליונה, רוחנית עדינה, חפשית ממולאה אור קדש קדשים, מעוטרה בעדי עדיים של החיים העליונים, אז הוא מביא רפואה לו ולעולם כולו.
יא.
שתי נקודות יש לה להתשובה, שאנו כוללים אותן בשם תשובה עילאה ותשובה תתאה. התשובה העילאה היא התשובה בעד עצמו, והתתאה היא בעד העולם. לעולם הנקודה העצמית המיוחדת של האדם בתוכיותו היא הרבה יותר גבוהה, נשגבה ונעלה, מכל מה שהוא שופע ממנו ולחוץ. יש אדם, שכשהוא בא לידי התשובה העצמית שלו היה צריך להרבות במחשבה, ועי"ז היה בא למעט בלמוד, להרבות בציור, ועי"ז בא למעט במעשה, - בעיקר לזכך את תוכיותו כדי שיעמד צרוף וחפשי באמת. וכל זה הוא נוהג בתשובה העילאה, התשובה העצמית.
לא כך הוא, אמנם, בתשובה התתאה, התשובה שכלפי העולם. כאן הדבר מתחלף, והכרח הוא להרבות בתלמוד ובמעשה, אע"פ שבא עי"ז מעוט בהגיון ובמחשבה : ולפעמים מעוט הבהירות של ההגיון ושל המחשבה עצמה הוא תקון כלפי העולם, מפני שאין העולם החיצוני תופס את התוכן של המחשבה הנאצלת ואת בהירות ההגיון. ע"כ מתקרבים אליו דוקא ע"י החשכת המחשבה באופן ידוע. אבל מה שצריך לדעת הוא, שתמיד הננו קרואים לאחוז בשתי התשובות האלה ביחד, והתשובה התתאה היא כמו גוף וכלי להתשובה העילאה. וצריך לכונן את המעמדים בצורה כזאת, שכל העתקה של התשובה העילאה תעתיק ג"כ את התשובה התתאה לדחוף אותה כלפי מעלה, וכל העתקה של התשובה התתאה היא ג"כ תאמץ ותתן עז לתשובה העילאה, שאע"פ שבחיצוניות צורתן הרי הן כסותרות זו את זו - בפנימיותן הנן תרין ריעין דלא מתפרשין.