La prière: 13 (דרכי התפילה ליחיד ולציבור ד, ה , ו)
ד. ואמר ר' יעקב אמר רב חסדא: כל המבקש רחמים על חברו אין צריך להזכיר שמו" (ברכות לד,א).
פעולת תפלת כל אדם על עצמו נערכת היא כפי הערך שתפעול התפילה עליו להטבתו המוסרית, ככה יוכן יותר לקבל את מבוקשו. ועל פי החכמה העליונה מכוון הוא תמיד הכרח המבוקש שמעוררו לתפילה, להוציא אל הפועל אותו ההרגש שהמתפלל צריך לו להטבת השלמתו האמתית.
אבל התפילה על חברו נערכת היא כפי ערך היחש של המתפלל אל מי שעבורו מתפללים, וביותר כפי יחש הקרבה הנשגבה והמוכנה בפעל של זרע ישראל זה לזה. על כן אין שייך להזכיר בתפילה את שמו של הנצרך לרחמים, כי פעולת התפילה על זולתו אינה מצד הערך של הנצרך לרחמים כי-אם מצד הערך של המתפלל עצמו, אשר הנצרך לרחמים נמצא מתייחש אליו, ומצד הערך המוסרי של התפילה על זולתו, שהוא מצורף אל תועלתה של עצם התפילה, שתהיה שלמה בתנאיה המשלימים את דעת א-להים אמת ועבודתו.
ה. אמרו עליו על ר' חנינא בן דוסא שהיה מתפלל על החולים ואומר זה חי וזה מת. אמרו לו מנין אתה יודע, אמר להם אם שגורה תפילתי בפי יודע אני שהוא מקובל ואם לאו, יודע אני שהוא מטורף. מנא הני מילי, א"ר יהושע בן לוי דאמר קרא בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו.
היחש שבין אדם לחברו מתגלה הוא על ידי הדיבור. והתקבלות פעולת התפילה מאחד על חברו היא ודאי מצד היחש האמיתי שביניהם. על כן, ערך התקבלות פעולתה גם כן הוא באורחות הדיבור, שהיא מתבטאת בו. ובשעה הראויה, לפי ערך היחש הנמצא בין המבקש למי שהוא מבקש עבורו, מתגלה הוא ביותר בפועל בניב השפתיים, שהשלום האמיתי הוא היחש וההצטרפות של בני אדם, לפעול ולהתפעל כל אחד מחברו בדרך הטובה. וניב השפתיים פועל "שלום שלום לרחוק ולקרוב", עושה את היחש והקישור, גם בין בני אדם רחוקים זה מזה, ועל ידי זה, מתקבלת גם כן תפילת האחד על חברו, ונבחנת היא גם כן בדרכי הדיבור, שגם אחרי כל ההכשר והיכולת וההכשר צריך האדם לעזרת השם יתברך על גמר מבטאיו. "לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון". "בורא ניב שפתים".
ו. ושוב מעשה ברחב"ד שהלך ללמוד תורה אצל רבי יוחנן בן זכאי, וחלה בנו של ריב"ז, א"ל חנינא בני בקש עליו רחמים ויחיה, הניח ראשו בין ברכיו ובקש עליו רחמים וחיה, אמר ריחב"ז אלמלא הטיח בן זכאי את ראשו בין ברכיו כל היום כולו, לא היו משגיחים בו. אמרה לו אשתו וכי חנינא גדול ממך, אמר לה לאו, אלא הוא דומה כעבד לפני המלך ואני דומה כשר לפני המלך.
יש דרך עבודה שכלית, שהאדם מתהלך על פיה בדרכי ד', ויש דרך עבודה התלויה ביותר בהרגש הטוב, ושניהם נכללים בכלל לב טוב: השכל הטוב והאמיתי המנהיג באמתתו את כל כחות הנפש, והרגש הטוב המושל בכל נטיות האדם. אמנם מי ששם מעינו בעבודה השכלית, העיקר אצלו היא ההשגה הטהורה שהוא מגיע בה, ואין פעולתו ע"י תפילה מוסיפה לו כל כך שלימות בעצם דרכו זו. אבל הבורר בדרך ההרגש, מסייעת לו התפילה והתקבלותה להרמת מצב עבודתו, ועל כן תתקבל ביותר, כי עין ד' אל יראיו להשלימם בדרך זו ילכו בה. ועל כן, אף שעבודת השכל בעצמה נעלה היא מעבודת הרגש, כשם שהשכל בעצמו הוא כח יותר נעלה מהרגש, בכ"ז פעולת התפילה תראה למי ששם מעיינו בטהרת הרגש, לרומם רוחו בשפיכת שיח והרגשת הנטיות הטבעיות לדבקה בד' אלהים חיים, שהוא דומה כעבד לפני המלך, שמעלתו נמוכה נגד מי ששם מעיניו בהשגות האמתיות כפי פעולת השכל ממקור תוה"ק, בחזקו לרומם ברום ערכו ג"כ את ערך הרגש, והוא כשר לפני המלך, ונמיכת המעלה תקרב את הפקת פעולת המבוקש.
פעולת תפלת כל אדם על עצמו נערכת היא כפי הערך שתפעול התפילה עליו להטבתו המוסרית, ככה יוכן יותר לקבל את מבוקשו. ועל פי החכמה העליונה מכוון הוא תמיד הכרח המבוקש שמעוררו לתפילה, להוציא אל הפועל אותו ההרגש שהמתפלל צריך לו להטבת השלמתו האמתית.
אבל התפילה על חברו נערכת היא כפי ערך היחש של המתפלל אל מי שעבורו מתפללים, וביותר כפי יחש הקרבה הנשגבה והמוכנה בפעל של זרע ישראל זה לזה. על כן אין שייך להזכיר בתפילה את שמו של הנצרך לרחמים, כי פעולת התפילה על זולתו אינה מצד הערך של הנצרך לרחמים כי-אם מצד הערך של המתפלל עצמו, אשר הנצרך לרחמים נמצא מתייחש אליו, ומצד הערך המוסרי של התפילה על זולתו, שהוא מצורף אל תועלתה של עצם התפילה, שתהיה שלמה בתנאיה המשלימים את דעת א-להים אמת ועבודתו.
ה. אמרו עליו על ר' חנינא בן דוסא שהיה מתפלל על החולים ואומר זה חי וזה מת. אמרו לו מנין אתה יודע, אמר להם אם שגורה תפילתי בפי יודע אני שהוא מקובל ואם לאו, יודע אני שהוא מטורף. מנא הני מילי, א"ר יהושע בן לוי דאמר קרא בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו.
היחש שבין אדם לחברו מתגלה הוא על ידי הדיבור. והתקבלות פעולת התפילה מאחד על חברו היא ודאי מצד היחש האמיתי שביניהם. על כן, ערך התקבלות פעולתה גם כן הוא באורחות הדיבור, שהיא מתבטאת בו. ובשעה הראויה, לפי ערך היחש הנמצא בין המבקש למי שהוא מבקש עבורו, מתגלה הוא ביותר בפועל בניב השפתיים, שהשלום האמיתי הוא היחש וההצטרפות של בני אדם, לפעול ולהתפעל כל אחד מחברו בדרך הטובה. וניב השפתיים פועל "שלום שלום לרחוק ולקרוב", עושה את היחש והקישור, גם בין בני אדם רחוקים זה מזה, ועל ידי זה, מתקבלת גם כן תפילת האחד על חברו, ונבחנת היא גם כן בדרכי הדיבור, שגם אחרי כל ההכשר והיכולת וההכשר צריך האדם לעזרת השם יתברך על גמר מבטאיו. "לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון". "בורא ניב שפתים".
ו. ושוב מעשה ברחב"ד שהלך ללמוד תורה אצל רבי יוחנן בן זכאי, וחלה בנו של ריב"ז, א"ל חנינא בני בקש עליו רחמים ויחיה, הניח ראשו בין ברכיו ובקש עליו רחמים וחיה, אמר ריחב"ז אלמלא הטיח בן זכאי את ראשו בין ברכיו כל היום כולו, לא היו משגיחים בו. אמרה לו אשתו וכי חנינא גדול ממך, אמר לה לאו, אלא הוא דומה כעבד לפני המלך ואני דומה כשר לפני המלך.
יש דרך עבודה שכלית, שהאדם מתהלך על פיה בדרכי ד', ויש דרך עבודה התלויה ביותר בהרגש הטוב, ושניהם נכללים בכלל לב טוב: השכל הטוב והאמיתי המנהיג באמתתו את כל כחות הנפש, והרגש הטוב המושל בכל נטיות האדם. אמנם מי ששם מעינו בעבודה השכלית, העיקר אצלו היא ההשגה הטהורה שהוא מגיע בה, ואין פעולתו ע"י תפילה מוסיפה לו כל כך שלימות בעצם דרכו זו. אבל הבורר בדרך ההרגש, מסייעת לו התפילה והתקבלותה להרמת מצב עבודתו, ועל כן תתקבל ביותר, כי עין ד' אל יראיו להשלימם בדרך זו ילכו בה. ועל כן, אף שעבודת השכל בעצמה נעלה היא מעבודת הרגש, כשם שהשכל בעצמו הוא כח יותר נעלה מהרגש, בכ"ז פעולת התפילה תראה למי ששם מעיינו בטהרת הרגש, לרומם רוחו בשפיכת שיח והרגשת הנטיות הטבעיות לדבקה בד' אלהים חיים, שהוא דומה כעבד לפני המלך, שמעלתו נמוכה נגד מי ששם מעיניו בהשגות האמתיות כפי פעולת השכל ממקור תוה"ק, בחזקו לרומם ברום ערכו ג"כ את ערך הרגש, והוא כשר לפני המלך, ונמיכת המעלה תקרב את הפקת פעולת המבוקש.