Le Sacrifice d'Isaac 3
וילכו שניהם יחדו.
כאשר הגלוי והחתום הם תמיד מתאימים במלא כל העולם, וההויה כולה, החמרית והרוחנית, והם מתאימים ומשלימים זה את זה כן הוכרח לבא כאן הצירוף, של הרז העליון, של עלית הגשמה בהדר צמאונה לאלהים חי, אשר ביצחק, אל התכן שכבר היה בצורה גלויה, פתוחה ומובנת כולה, אצל אברהם, עד שהלכו שניהם יחדו, בהתאחדותם החמרית והרוחנית. וילכו שניהם יחדו.
ויאמר יצחק אל אברהם אביו.
הנשמה הפנימית, מעומק גניזתה התחילה לחוש, שיש כאן איזה סוד נסתר, איום ונורא, שהוא עומד פתוח גלוי במקום אחר. נשמתו הגדולה של יצחק חשה זיקוק לפתח את מאסר רעיוניה, ע"י הופעת גילוי הרז העליון אשר בנשמתו של אברהם. זאת היא כללות ההבעה הפנימית, שאמר יצחק,באמירת נשמתוהסוערת, המתלהבת,העליונה, אל אברהם אביו.
ויאמר אבי.
הבטוי היה מלא המית האהבה, אשר התעלתה והתרוממה, באותה השעת הגדולה, למדרגה עליונה מאד, עד שהיה התכן מלא חדוש של אהבת אב, עליונה ואדירה, בשעה רוממה זו, כאשר באמת נתאדרו ועלו רגשי האהבה, הנלהבת והאצילית, בלבו של האב, דוקא בשעה הזאת.
ויאמר הנני בני.
התשובה באה, בהופעת האורה של כל הרז הכמוס, שהוא גלוי בלבו ונשמתו של אברהם, שמוסיף שלהבת עזה על מוקד האהבה הטבעית התדירית, של האב הנשגב לבנו החביב. והיתה ההבטאה לומר הנני, בכל מלא אהבתי, ההולכת ומתגברת בקרבי בשטף עליון מאד, מפני גודל המאורע ועלית הנשמה בכלל. הנני בני.
ויאמר הנה האש והעצים, ואיה השה לעולה.
הובעה בזה שאלה עמוקה מתהום הנשמה, מרוב התשוקה לבא למטרת הקדש, למלא דבר ד', ההקרבה, החזון התיצב נגד עיני הבן הקדוש, בתור המראה המגמתי הנחמד, שהאש והעצים פועלים בעלות העולה, אבל המאכלת היא עושה רק פעולה הכרחית, ואינה מיסוד העבודה, כ"א מכשיר אותה. והנפש הקדושה מרגישה עיקר צמאונה בתשוקה אל המלוי התכליתי : הנה האש והעצים ואיה השה לעולה, מתי אבוא ואראה את פני אלהים,לראות בתפארתה של עבודת הקודש לאל הקדוש, מלך הכבוד, במלואה וטובה.
ויאמר אברהם אלהים יראה לו השה לעולה בני.
כאן הופיע החזון הקדוש בהוד גילויו. העבודה העומדת לפנינו לעשותה היא עבודת קודש מחודשת ורוממה כזאת, שעדיין לא היתה בעולם, ושצריכים אנו ע"ז להופעה אלהית מחודשה, שאלהים יראה לו, השה לעולה. ומי יוכל לבא בארשת שפתים בעת אשר חזונות קודש קדשים, המלא תעלומת רזי קודש, מרחפים נגד עיני הרוחות הגדולים הללו, מי יוכל גם לציין הדבר בפרטות או לקרא בשם את הנושא שהוא כ"כ עלוף בצעיפי הסתר ופלא עליון. אמנם הרכוז של עבודה עליונה זו היא האהבה העליונה, שנפשי חשה אליך, בכל מהותה, שזאת היא נקודת האמירה, של הבטוי בני.
וילכו שניהם יחדו.
לעומת ההסכמה המאחדת הקדומה, שהיתה מאוחדת ברצון ומסירות הנפש האידיאלית הכללית, וחלוקה בציור בידיעה הפרטית, נתמזגו כאן הנשמות יחדו, באיחוד גמור, אחדות הרצון ואחדות הידיעה, בעינים צופות למלא דבר ד' בפליאות הודו, בלא שום הפרש כלל, בין נפש לנפש, ובין מפעל למפעל. הנשמות שקועות שתיהן,ללכת למלא דבר ד' ורצונו.וילכו שניהם יחדו.
ויבאו אל המקום אשר אמר לו האלהים.
כאשר ראה אברהם את המקום מרחוק, היתה הראיה הזאת הנבואית משמשת במקום האמירה, שהועד עליה בהבטחה של "על אחד ההרים אשר אומר אליך". אבל בכל זאת הראיה נשארה במדרגת ראיה, ולא הובלט בה עדיין תכן האמירה, אבל כאשר באו אל המקום הופיעה עליו האורה האלהית בהבלטה כ"כ ברורה, עד אשר כח האמירה שהיה בלוע בה בראיה הזאת ומאוחד עמה, יצא בבירור, והמקום היה יכול בבהירות להיות נקרא המקום אשר אמר לו האלהים.
3
ויבן שם אברהם את המזבח.
כל כך השקיע האב הקדוש את כל ציורי מחשבתו ותשוקתו האלהית, בהוצאתה של הפעולה הקדושה הזאת, של מלוי דבר ד' אל הפעל, עד שכל פרטי המפעל היו כבר מצוירים, בכל הרגשתם המעשית, עד שהמזבח, שהיה ראוי להבנות, היה אצלו כבר מצויר מאז, בנוי ומשוכלל, עד שלא היה ראוי הדבר להאמר, כבשאר מקומות, "ויבן שם מזבח", בלא הא הידיעה, אלא ויבן שם אברהם את המזבח, הידוע לו מני אז, חשב וחמד וציר, ברעיונו ובכח מחשבתו, את כל תכונותיו, באיזה אפן וציור יבנה.
ויערוך את העצים.
לא סתם עצים ערך, אלא את אותם העצים הידועים, עצי עולה, אשר בקע אותם בכח ההארה הגבורית העליונה, שממעל כל כח אנושי, ומעל כל טבע בשר ורוח, אותם העצים אשר בכח בקועם הוכן כבר הרשם של הפלא העליון, של התגלות ההנהגה האלהית בנסים עליונים, ממעל לכל חק וגבול קצוב, אותה הבקיעה שגרמה לבקיעתו של ים סוף לפני גאולי ד', נצרי שרשיו, בקשר עם ההארה העליונה הזאת, אשר הלכה עמו, כל משך הזמן של הדרך המקודשת הנפלאה הזאת, אותם העצים הידועים, ברשם הקדוש שנקלט בהם מהוד החיים וכח הנשמה, שהכניס בבקועם לשם עצי עולה, ערך. ויערוך את העצים.
ויעקוד את יצחק בנו.
התכונה של שלהבת אש הקודש, של אהבת ד' ותשוקת הנשמה, בהמון גליה ובכל שטפי עזההסואנים, למלא בכל עז את הצווי המוחלט, התגברה בכל תקפה, עד אשר אפילו אם היתה מצטרפת לכח האהבה העמוקה, של האב הזקן לבנו יחידו, המונעת על פי תקף טבעה מלעשות את הפעולה הזאת, גם כל מין התנגדות ומאון וכל עצמת גבורה מצדו של יצחק נגד הפעל הזה, ג"כ מצד קדושת הנשמה של האב הקדוש היה מתגבר על כ"ז והיה עושה בחזקה את דבר ד', בהיותו עז כנמר, קל כנשר, רץ כצבי, וגבור כארי לעשות את רצון אביו שבשמים. ע"כ אע"פ שכאן התאחדו הנשמות הקדושות של שניהם של האב ושל הבן, בתשוקה נפלאה אחת למלאות את דבר ד', אבל רשם הפעולה היה צריך להיות, ע"פ תקף הרצון של המנוסה, שגלוי וידוע הוא לפני יודע תעלומות, שאפילו אם היה הנסיון נעשה יותר כבד, מצד איזה מאון וסרוב, והנעת כל רגשי החמלה והרחמים, מצדו של הבן כלפי האב והמון מעיו ולבבו, היתה הפעולה נעשית בכ"ז, בכל ההידור וכל התשוקה שלה. ע"כ עקד את יצחק בנו, כאילו היה הדבר נגד רצונו, והוא תוקפו ומזקיקו לזה בעל כרחו בתור עקוד, למלא בזה את מדת האמת של עומק הנסיון הפלאי. ויעקד את יצחק בנו.
כאשר הגלוי והחתום הם תמיד מתאימים במלא כל העולם, וההויה כולה, החמרית והרוחנית, והם מתאימים ומשלימים זה את זה כן הוכרח לבא כאן הצירוף, של הרז העליון, של עלית הגשמה בהדר צמאונה לאלהים חי, אשר ביצחק, אל התכן שכבר היה בצורה גלויה, פתוחה ומובנת כולה, אצל אברהם, עד שהלכו שניהם יחדו, בהתאחדותם החמרית והרוחנית. וילכו שניהם יחדו.
ויאמר יצחק אל אברהם אביו.
הנשמה הפנימית, מעומק גניזתה התחילה לחוש, שיש כאן איזה סוד נסתר, איום ונורא, שהוא עומד פתוח גלוי במקום אחר. נשמתו הגדולה של יצחק חשה זיקוק לפתח את מאסר רעיוניה, ע"י הופעת גילוי הרז העליון אשר בנשמתו של אברהם. זאת היא כללות ההבעה הפנימית, שאמר יצחק,באמירת נשמתוהסוערת, המתלהבת,העליונה, אל אברהם אביו.
ויאמר אבי.
הבטוי היה מלא המית האהבה, אשר התעלתה והתרוממה, באותה השעת הגדולה, למדרגה עליונה מאד, עד שהיה התכן מלא חדוש של אהבת אב, עליונה ואדירה, בשעה רוממה זו, כאשר באמת נתאדרו ועלו רגשי האהבה, הנלהבת והאצילית, בלבו של האב, דוקא בשעה הזאת.
ויאמר הנני בני.
התשובה באה, בהופעת האורה של כל הרז הכמוס, שהוא גלוי בלבו ונשמתו של אברהם, שמוסיף שלהבת עזה על מוקד האהבה הטבעית התדירית, של האב הנשגב לבנו החביב. והיתה ההבטאה לומר הנני, בכל מלא אהבתי, ההולכת ומתגברת בקרבי בשטף עליון מאד, מפני גודל המאורע ועלית הנשמה בכלל. הנני בני.
ויאמר הנה האש והעצים, ואיה השה לעולה.
הובעה בזה שאלה עמוקה מתהום הנשמה, מרוב התשוקה לבא למטרת הקדש, למלא דבר ד', ההקרבה, החזון התיצב נגד עיני הבן הקדוש, בתור המראה המגמתי הנחמד, שהאש והעצים פועלים בעלות העולה, אבל המאכלת היא עושה רק פעולה הכרחית, ואינה מיסוד העבודה, כ"א מכשיר אותה. והנפש הקדושה מרגישה עיקר צמאונה בתשוקה אל המלוי התכליתי : הנה האש והעצים ואיה השה לעולה, מתי אבוא ואראה את פני אלהים,לראות בתפארתה של עבודת הקודש לאל הקדוש, מלך הכבוד, במלואה וטובה.
ויאמר אברהם אלהים יראה לו השה לעולה בני.
כאן הופיע החזון הקדוש בהוד גילויו. העבודה העומדת לפנינו לעשותה היא עבודת קודש מחודשת ורוממה כזאת, שעדיין לא היתה בעולם, ושצריכים אנו ע"ז להופעה אלהית מחודשה, שאלהים יראה לו, השה לעולה. ומי יוכל לבא בארשת שפתים בעת אשר חזונות קודש קדשים, המלא תעלומת רזי קודש, מרחפים נגד עיני הרוחות הגדולים הללו, מי יוכל גם לציין הדבר בפרטות או לקרא בשם את הנושא שהוא כ"כ עלוף בצעיפי הסתר ופלא עליון. אמנם הרכוז של עבודה עליונה זו היא האהבה העליונה, שנפשי חשה אליך, בכל מהותה, שזאת היא נקודת האמירה, של הבטוי בני.
וילכו שניהם יחדו.
לעומת ההסכמה המאחדת הקדומה, שהיתה מאוחדת ברצון ומסירות הנפש האידיאלית הכללית, וחלוקה בציור בידיעה הפרטית, נתמזגו כאן הנשמות יחדו, באיחוד גמור, אחדות הרצון ואחדות הידיעה, בעינים צופות למלא דבר ד' בפליאות הודו, בלא שום הפרש כלל, בין נפש לנפש, ובין מפעל למפעל. הנשמות שקועות שתיהן,ללכת למלא דבר ד' ורצונו.וילכו שניהם יחדו.
ויבאו אל המקום אשר אמר לו האלהים.
כאשר ראה אברהם את המקום מרחוק, היתה הראיה הזאת הנבואית משמשת במקום האמירה, שהועד עליה בהבטחה של "על אחד ההרים אשר אומר אליך". אבל בכל זאת הראיה נשארה במדרגת ראיה, ולא הובלט בה עדיין תכן האמירה, אבל כאשר באו אל המקום הופיעה עליו האורה האלהית בהבלטה כ"כ ברורה, עד אשר כח האמירה שהיה בלוע בה בראיה הזאת ומאוחד עמה, יצא בבירור, והמקום היה יכול בבהירות להיות נקרא המקום אשר אמר לו האלהים.
3
ויבן שם אברהם את המזבח.
כל כך השקיע האב הקדוש את כל ציורי מחשבתו ותשוקתו האלהית, בהוצאתה של הפעולה הקדושה הזאת, של מלוי דבר ד' אל הפעל, עד שכל פרטי המפעל היו כבר מצוירים, בכל הרגשתם המעשית, עד שהמזבח, שהיה ראוי להבנות, היה אצלו כבר מצויר מאז, בנוי ומשוכלל, עד שלא היה ראוי הדבר להאמר, כבשאר מקומות, "ויבן שם מזבח", בלא הא הידיעה, אלא ויבן שם אברהם את המזבח, הידוע לו מני אז, חשב וחמד וציר, ברעיונו ובכח מחשבתו, את כל תכונותיו, באיזה אפן וציור יבנה.
ויערוך את העצים.
לא סתם עצים ערך, אלא את אותם העצים הידועים, עצי עולה, אשר בקע אותם בכח ההארה הגבורית העליונה, שממעל כל כח אנושי, ומעל כל טבע בשר ורוח, אותם העצים אשר בכח בקועם הוכן כבר הרשם של הפלא העליון, של התגלות ההנהגה האלהית בנסים עליונים, ממעל לכל חק וגבול קצוב, אותה הבקיעה שגרמה לבקיעתו של ים סוף לפני גאולי ד', נצרי שרשיו, בקשר עם ההארה העליונה הזאת, אשר הלכה עמו, כל משך הזמן של הדרך המקודשת הנפלאה הזאת, אותם העצים הידועים, ברשם הקדוש שנקלט בהם מהוד החיים וכח הנשמה, שהכניס בבקועם לשם עצי עולה, ערך. ויערוך את העצים.
ויעקוד את יצחק בנו.
התכונה של שלהבת אש הקודש, של אהבת ד' ותשוקת הנשמה, בהמון גליה ובכל שטפי עזההסואנים, למלא בכל עז את הצווי המוחלט, התגברה בכל תקפה, עד אשר אפילו אם היתה מצטרפת לכח האהבה העמוקה, של האב הזקן לבנו יחידו, המונעת על פי תקף טבעה מלעשות את הפעולה הזאת, גם כל מין התנגדות ומאון וכל עצמת גבורה מצדו של יצחק נגד הפעל הזה, ג"כ מצד קדושת הנשמה של האב הקדוש היה מתגבר על כ"ז והיה עושה בחזקה את דבר ד', בהיותו עז כנמר, קל כנשר, רץ כצבי, וגבור כארי לעשות את רצון אביו שבשמים. ע"כ אע"פ שכאן התאחדו הנשמות הקדושות של שניהם של האב ושל הבן, בתשוקה נפלאה אחת למלאות את דבר ד', אבל רשם הפעולה היה צריך להיות, ע"פ תקף הרצון של המנוסה, שגלוי וידוע הוא לפני יודע תעלומות, שאפילו אם היה הנסיון נעשה יותר כבד, מצד איזה מאון וסרוב, והנעת כל רגשי החמלה והרחמים, מצדו של הבן כלפי האב והמון מעיו ולבבו, היתה הפעולה נעשית בכ"ז, בכל ההידור וכל התשוקה שלה. ע"כ עקד את יצחק בנו, כאילו היה הדבר נגד רצונו, והוא תוקפו ומזקיקו לזה בעל כרחו בתור עקוד, למלא בזה את מדת האמת של עומק הנסיון הפלאי. ויעקד את יצחק בנו.