38 - chapitre14 paragraphes 20, 21, 22, 23, 24, 25
כ.
ברפיון הרצון, הגורם כמה מכשולים, אשם הרבה חסרון הכח הגופני, אף שגם הוא אחוז בכמה גורמים מוסריים, מ"מ בתקון התשובה צריכים לדקדק על כל הגורמים לרפיון הרצון, ולהשתדל בתקון כללי, בין ביחש המוסר והטוהר הרוחני בין ביחש הגוף וחזוק כחותיו, כדי שיהיה האומץ הנפשי מצוי ביתר תקון ושכלול בסיסי.
כא.
כשמצירים דברים נשגבים, שאנו רחוקים מקנינם ומרכישתם בפועל, צריכים אנו לדעת, שהרחוק הזה איננו כ"א רחוק גופני ולא נפשי. ע"כ לתשובה אנו צריכים, כדי שנהיה קרובים לאור האידיאלי המתנוצץ ברעיוננו: אבל לא לבא לידי עצבות ובטול המטשטש את אומץ החיים כ"א בטול פנימי עדין, המשפיל את הצד המכוער שבנו ומרומם את כל מהות הטוב והעדין, "ימין ד' רוממה, ימין ד' עושה חיל".
ככ.
מעוט האמונה בתפלתו, שבא לא מפני חוסר אמונה בהשגחה האלהית ח"ו אלא מפני דכאות לבו מרוב עונותיו ועוצם שברון רוחו בתשובתו, סופה שתתהפך לאמונה עליונה ואדירה, בימין ד' רוממה, שתעשה נפלאות גדולות בעהשי"ת המדריך ענוים במשפט ומלמד ענוים דרכו.
כג.
אם אדם נשפל כ"כ בדעתו, עד שמרוב מרירות נפשו על עוצם ירידתו המוסרית, בכל חטאתיו, איננו יכול להרים ראש לעסוק בתורה ובמצות, בישובו של עולם ובחברת הבריות, במנוחה ושמחת נפש בריאה, צריך הוא לשים אל לבו, כי מדכאות לב כזאת על כל עונותיו הרי הוא ודאי באותה שעה בעל-תשובה גמור, וא"כ כבר שגבה מעלתו, ויוכל להניח דעתו ולשוב לשמחתו וחדות רוחו ולעסוק בכל הטוב מתוך לב שקט ושמח, כי טוב וישר ד'.
כד.
הבושה שמתבישים בפנימיות הלב מפני החטא, אע"פ שהיא דבר שבטבע, מ"מ יש בה קצת כפרה. וכשמשימים הלב להרחיב את הבושה, כל מה שהיא מתרחבת הרי היא מרחבת את חוג הסליחה על כל החטאים כולם. כי הרי הם שייכים זה לזה בתוכן של עבירה גוררת עבירה, וא"כ המתביש מאחד מחטאיו - מכולם הוא מתביש, והרי התשובה של יראת ד', שהיא הבושה, מתפשטת על כל שעור קומתו, ומתכפר לו בזה אפילו מחטאים דבעינן בהו תשובה רבתא דחזיא לחפאה על כל עובדוהי.
כה.
המדות הרעות הן באות לפעמים בתורת עונש על חטאים קודמים, ואין די במה שישתדל האדם להטהר מהן בעצמן, שלא ישוב לטהרתו כ"א כשיפשפש במעשיו וישוב מהעונות שגרמו את אותו העונש של נפילת מדותיו.
ברפיון הרצון, הגורם כמה מכשולים, אשם הרבה חסרון הכח הגופני, אף שגם הוא אחוז בכמה גורמים מוסריים, מ"מ בתקון התשובה צריכים לדקדק על כל הגורמים לרפיון הרצון, ולהשתדל בתקון כללי, בין ביחש המוסר והטוהר הרוחני בין ביחש הגוף וחזוק כחותיו, כדי שיהיה האומץ הנפשי מצוי ביתר תקון ושכלול בסיסי.
כא.
כשמצירים דברים נשגבים, שאנו רחוקים מקנינם ומרכישתם בפועל, צריכים אנו לדעת, שהרחוק הזה איננו כ"א רחוק גופני ולא נפשי. ע"כ לתשובה אנו צריכים, כדי שנהיה קרובים לאור האידיאלי המתנוצץ ברעיוננו: אבל לא לבא לידי עצבות ובטול המטשטש את אומץ החיים כ"א בטול פנימי עדין, המשפיל את הצד המכוער שבנו ומרומם את כל מהות הטוב והעדין, "ימין ד' רוממה, ימין ד' עושה חיל".
ככ.
מעוט האמונה בתפלתו, שבא לא מפני חוסר אמונה בהשגחה האלהית ח"ו אלא מפני דכאות לבו מרוב עונותיו ועוצם שברון רוחו בתשובתו, סופה שתתהפך לאמונה עליונה ואדירה, בימין ד' רוממה, שתעשה נפלאות גדולות בעהשי"ת המדריך ענוים במשפט ומלמד ענוים דרכו.
כג.
אם אדם נשפל כ"כ בדעתו, עד שמרוב מרירות נפשו על עוצם ירידתו המוסרית, בכל חטאתיו, איננו יכול להרים ראש לעסוק בתורה ובמצות, בישובו של עולם ובחברת הבריות, במנוחה ושמחת נפש בריאה, צריך הוא לשים אל לבו, כי מדכאות לב כזאת על כל עונותיו הרי הוא ודאי באותה שעה בעל-תשובה גמור, וא"כ כבר שגבה מעלתו, ויוכל להניח דעתו ולשוב לשמחתו וחדות רוחו ולעסוק בכל הטוב מתוך לב שקט ושמח, כי טוב וישר ד'.
כד.
הבושה שמתבישים בפנימיות הלב מפני החטא, אע"פ שהיא דבר שבטבע, מ"מ יש בה קצת כפרה. וכשמשימים הלב להרחיב את הבושה, כל מה שהיא מתרחבת הרי היא מרחבת את חוג הסליחה על כל החטאים כולם. כי הרי הם שייכים זה לזה בתוכן של עבירה גוררת עבירה, וא"כ המתביש מאחד מחטאיו - מכולם הוא מתביש, והרי התשובה של יראת ד', שהיא הבושה, מתפשטת על כל שעור קומתו, ומתכפר לו בזה אפילו מחטאים דבעינן בהו תשובה רבתא דחזיא לחפאה על כל עובדוהי.
כה.
המדות הרעות הן באות לפעמים בתורת עונש על חטאים קודמים, ואין די במה שישתדל האדם להטהר מהן בעצמן, שלא ישוב לטהרתו כ"א כשיפשפש במעשיו וישוב מהעונות שגרמו את אותו העונש של נפילת מדותיו.