Moussar Avikha 20: Chapitre 2 paragraphe 5 (4eme partie)
א"כ, יסוד הבריאה ושלמותה תלוי בשלמות הענוה, ואמרו חז"ל במדרש רבה על הפסוק (בראשית א-א) "בראשית ברא אלהים" הה"ד (תהילים יח-לו) "וענותך תרבני", בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם מזכיר שמו ואחר-כך מזכיר מעשיו, אבל הקב"ה הזכיר מעשיו ואחר-כך הזכיר שמו. שמצד שהענוה היא יסוד כל השלמות של תכלית הבריאה, רמזה הוא-יתעלה בפתח דברי תורתו הקדושה.
ולפי זה, יש לומר שני עניינים בענוה:
הא' מצד הכרת רוממותו ית', לא יחשב אצלו רצונו כלל נגד רצון קונו;
והב' מצד הבחנתו השלמה שמבלעדו ית' אין מציאות כלל, לא יהי' במציאות שום רצון אצלו זולת רצונו ית'.
ונמצא שיראה היא מצד חכמה וענוה מצד רצון, ורצון הוא יותר נשגב בעניינו מחכמה, שהחכמה היא כלי-תשמיש שהרצון השלם מתגלה על ידו. אם כן, מה גדול ערך המרגלית הטובה שבפי חז"ל (ירושלמי שבת פרק א הלכה ג): "מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסוליתה", כי מצד חכמה ושלמות אין הכרה לשלמות האמיתי, שהוא יסוד התורה, אלא מצד רצון הטוב שהוא החיים האמיתיים. והתבונן בדברים.
והנה, לפי הדברים האמורים נדע, כי עניין הכונה הפנימית שבכל תורה ומצוות היא העולה למעלה, שהרי מצד המעשה עושה הנברא, והכונה והרצון מקושרת לרצון בוראו ית', והיינו שקראו בזוהר הקדוש לדחילו ורחימו "גדפין," ואמרו (תיקונים תי' י. תי' ו ותי' כ"א בהגר"א ד' נו: ד"ה ואתמר. וע' חניא לקוטי אמרים פ' מ ( "דכל פיקודא ואורייתא דאיהו בלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא". אבל כשיושפע עליו שפע אור הדעת וחיי הרצון, ידע ויכיר את עוצם כח המעשה, ושהיא בעצמה היא עניין שלמותו ית' וכבודו. אבל העליה לזה אי-אפשר כי אם ע"י החכמה והרצון, ששורש לשניהם היא האמונה.
ועל-פי הדברים האמורים למעלה, נדבר עוד דברים בעזרת ה' יתברך. אם כי הייתי ירא וחרד ללכת בין הררי אש עם דלות מעשי וקוצר שכלי. אבל כאשר פתח לנו פתחי צדק האר"י ז"ל ויתר חכמי האמת בדברים קצרים בעניין העבודה שהיא לצורך גבוה, והדבר שגור בפי רבים, ולא רבים יבינו עומק הדברים, ולמי שלא יבין הדברים לא יועילוהו הדברים אבל יזיקוהו, אם החל לחקור קצת ולא בא אל הכונה, לפחות באופן המספיק לישוב הדעת הנטועה בנו על-פי החכמה והיושר, על-כן אפרש הדברים למען כבוד שמו ית', ויצטרפו עם האמור בזה עד כה.
ולפי זה, יש לומר שני עניינים בענוה:
הא' מצד הכרת רוממותו ית', לא יחשב אצלו רצונו כלל נגד רצון קונו;
והב' מצד הבחנתו השלמה שמבלעדו ית' אין מציאות כלל, לא יהי' במציאות שום רצון אצלו זולת רצונו ית'.
ונמצא שיראה היא מצד חכמה וענוה מצד רצון, ורצון הוא יותר נשגב בעניינו מחכמה, שהחכמה היא כלי-תשמיש שהרצון השלם מתגלה על ידו. אם כן, מה גדול ערך המרגלית הטובה שבפי חז"ל (ירושלמי שבת פרק א הלכה ג): "מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסוליתה", כי מצד חכמה ושלמות אין הכרה לשלמות האמיתי, שהוא יסוד התורה, אלא מצד רצון הטוב שהוא החיים האמיתיים. והתבונן בדברים.
והנה, לפי הדברים האמורים נדע, כי עניין הכונה הפנימית שבכל תורה ומצוות היא העולה למעלה, שהרי מצד המעשה עושה הנברא, והכונה והרצון מקושרת לרצון בוראו ית', והיינו שקראו בזוהר הקדוש לדחילו ורחימו "גדפין," ואמרו (תיקונים תי' י. תי' ו ותי' כ"א בהגר"א ד' נו: ד"ה ואתמר. וע' חניא לקוטי אמרים פ' מ ( "דכל פיקודא ואורייתא דאיהו בלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא". אבל כשיושפע עליו שפע אור הדעת וחיי הרצון, ידע ויכיר את עוצם כח המעשה, ושהיא בעצמה היא עניין שלמותו ית' וכבודו. אבל העליה לזה אי-אפשר כי אם ע"י החכמה והרצון, ששורש לשניהם היא האמונה.
ועל-פי הדברים האמורים למעלה, נדבר עוד דברים בעזרת ה' יתברך. אם כי הייתי ירא וחרד ללכת בין הררי אש עם דלות מעשי וקוצר שכלי. אבל כאשר פתח לנו פתחי צדק האר"י ז"ל ויתר חכמי האמת בדברים קצרים בעניין העבודה שהיא לצורך גבוה, והדבר שגור בפי רבים, ולא רבים יבינו עומק הדברים, ולמי שלא יבין הדברים לא יועילוהו הדברים אבל יזיקוהו, אם החל לחקור קצת ולא בא אל הכונה, לפחות באופן המספיק לישוב הדעת הנטועה בנו על-פי החכמה והיושר, על-כן אפרש הדברים למען כבוד שמו ית', ויצטרפו עם האמור בזה עד כה.