La prière selon le Rav Kook: 13
ה. "תורתם אומנותם". האמנות היא מיוסדת בחכמה: "לחשוב מחשבות לעשות בזהב בכסף" וגו'. אלא שהיא צריכה להשלמתה ג"כ הרגל מעשי, ולא די בציור השכלי של הבנת האומנות להוציא אל הפועל המתגשם את הציור האומנותי. אמנם אפשר להיות אדם שלם כ"כ בשלמות ציורו, וכליו המעשיים יהיו כ"כ מוכשרים להיות מושפעים מציורי שכלו, עד שיהיה במדרגת "חזא אומנותא וגמיר", שבציוריו השכליים מיד יושלם ג"כ בכל העניינים המעשיים המתילדים מהם. והנה התורה צריכה שתביא לידי מעשה, ויסוד המעשה הטוב והעבודה האלהית הוא לגשם בפעל ובחיים את ציורי הצדק והיושר האלהיים היותר רמים וקדושים. כדי להוציא אל הפעל המוגשם את הנטיות המוסריות העליונות מוכשרת היא התפלה ההרגשית, שמוציאה אל הפעל את הרגש, שהוא קרוב אל המעשה יותר מהשכל המופשט. ע"י כח התפלה מתרכך הלב להיות האדם מוכן בפעל למעשי הצדק הנלמדים ממנו בתלמוד תורה, ועל פיה הוא נעשה אומן לצדק, כ- "אמנותו של אדם בעוה"ז ישים עצמו כאלם" (חולין פ"ט.). אך רשב"י וחבריו (שבת י"א:) כ"כ היתה גדולה עליהם ההשפעה הרוחנית של התורה, וכ"כ היו מוכשרים להיות נפעלים מתלמודם לכל טוב ונעלה, עד שלא הוצרכו לאמצעי של עילוי רגשותיהם ע"י התפלה, כי תורתם בעצמה הספיקה להרשים את ציוריהם הרוחניים עמוק על כליהם המעשיים, כענין "חזא אמנותא וגמיר" ע"י הראיה לבדה, כדרך המופלא שבמצוינים בכישרון האומנותי, וכבצלאל שע"י רוח האלהים שמלאהו כבר הי' בידו להוציא אל הפעל את כל האומניות המעשיות, ולא הי' צריך לאמצעיים הניסיוניים, ע"כ הם בעסקם בתורה היו פטורים מן התפלה, מפני שתורתם היא מספקת כבר להיות גם אומנותם.
ו. "אמר רבי חנין אמר רבי חנינא כל המאריך בתפלתו אין תפלתו חוזרת ריקם. מנא לן ממשה רבנו, שנאמר ואתפלל אל ד' וכתיב בתריה וישמע ד' אלי גם בפעם ההיא. איני והא אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כל המאריך בתפלתו ומעיין בה סוף בא לידי כאב לב שנא' תוחלת ממושכה מחלת לב, מאי תקנתי' יעסוק בתורה שנא' ועץ חיים תאוה באה וכו'. לא קשיא הא דמאריך ומעיין הא דמאריך ולא מעיין" (ברכות ל"ב:).
התפלה היא תולדת ההרגשה הנפשית שבעומק טבע הנפש, והשכל ראוי לשמש לה רק כהקדמה ויסוד, שכל מה שיהי' שכלו יותר זך, ומעשיו יותר מכוונים ע"פ זה לתכלית השלמות, כן יתרומם יותר טבע נפשו ויגדל כחה עת אשר תשפך שיחה לפני קונה. אבל לערב בתוך התפלה עצמה עומק חשבון של השפעות שכליות, אין זה מגדר התפלה, כי באמת חק התפלה וכל עיקר סגולתה איננו מצד קישור שכלי הגיוני שבא בחשבון, כי-אם למעלה מזה, מפני שכך נוסד טבע הנפש, מהתגלות עצם טבע עומק הנפש הזכה בפנותה בגעגועיה לאלהי ישעה. על כן כל מה שלא יערב בה כח אחר בתוך חלק ההרגשה הנפשית, ויניחה בטבעה הטהור לשאוף אל מטרת פעולתה, יותר יגדל כח התפלה, והמאריך בתפלתו ומעיין בה, ומכניס בה שמושים שכליים, הוא בא לידי כאב לב, כי דרכי רגשות הנפש בפנימיות טבעה יהיו מנועים ממנו, כיון שירצה לתן להם דרכים שכליים, שלא יושגו בהם לעולם ולא יבא בהם לתכלית מגמתו. אך אם ערגה נפשו להשתלמות שכלית, שיהיו על פיה הרגשותיו יותר בהירות ומתאימות להכרת השכל, לא לזה בא שימוש התפלה, כי-אם בתורה ישיג, וכל שיתחכם יותר בתורה ויזך בה שכלו, כן יפעל השכל על כוחות ההרגשות והמדמה, שיהיו בהירים ביותר. אבל המאריך, להוציא מן הכח אל הפועל את געגועי הנפש וצימאונה לקרבת אלהים, ואינו מעיין, - ובכללה ג"כ המכין הוספת חכמה ודעת קדושים הראויה לפני שעת התפלה, שכפי גודל מידת זו ההכנה כן תיקר מידת ההרגש בה באיכות נשגבה, כעין אריכותו של משה רבנו, שהייתה נמשכת מהקדמת השכל של עיקר עסקו שהי' בתורה, כדמשמע מדחז"ל שהייתה הכנה נשגבה לתפלה כפי ערך מעלתו - תפלה כזאת אינה חוזרת ריקם.
ו. "אמר רבי חנין אמר רבי חנינא כל המאריך בתפלתו אין תפלתו חוזרת ריקם. מנא לן ממשה רבנו, שנאמר ואתפלל אל ד' וכתיב בתריה וישמע ד' אלי גם בפעם ההיא. איני והא אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כל המאריך בתפלתו ומעיין בה סוף בא לידי כאב לב שנא' תוחלת ממושכה מחלת לב, מאי תקנתי' יעסוק בתורה שנא' ועץ חיים תאוה באה וכו'. לא קשיא הא דמאריך ומעיין הא דמאריך ולא מעיין" (ברכות ל"ב:).
התפלה היא תולדת ההרגשה הנפשית שבעומק טבע הנפש, והשכל ראוי לשמש לה רק כהקדמה ויסוד, שכל מה שיהי' שכלו יותר זך, ומעשיו יותר מכוונים ע"פ זה לתכלית השלמות, כן יתרומם יותר טבע נפשו ויגדל כחה עת אשר תשפך שיחה לפני קונה. אבל לערב בתוך התפלה עצמה עומק חשבון של השפעות שכליות, אין זה מגדר התפלה, כי באמת חק התפלה וכל עיקר סגולתה איננו מצד קישור שכלי הגיוני שבא בחשבון, כי-אם למעלה מזה, מפני שכך נוסד טבע הנפש, מהתגלות עצם טבע עומק הנפש הזכה בפנותה בגעגועיה לאלהי ישעה. על כן כל מה שלא יערב בה כח אחר בתוך חלק ההרגשה הנפשית, ויניחה בטבעה הטהור לשאוף אל מטרת פעולתה, יותר יגדל כח התפלה, והמאריך בתפלתו ומעיין בה, ומכניס בה שמושים שכליים, הוא בא לידי כאב לב, כי דרכי רגשות הנפש בפנימיות טבעה יהיו מנועים ממנו, כיון שירצה לתן להם דרכים שכליים, שלא יושגו בהם לעולם ולא יבא בהם לתכלית מגמתו. אך אם ערגה נפשו להשתלמות שכלית, שיהיו על פיה הרגשותיו יותר בהירות ומתאימות להכרת השכל, לא לזה בא שימוש התפלה, כי-אם בתורה ישיג, וכל שיתחכם יותר בתורה ויזך בה שכלו, כן יפעל השכל על כוחות ההרגשות והמדמה, שיהיו בהירים ביותר. אבל המאריך, להוציא מן הכח אל הפועל את געגועי הנפש וצימאונה לקרבת אלהים, ואינו מעיין, - ובכללה ג"כ המכין הוספת חכמה ודעת קדושים הראויה לפני שעת התפלה, שכפי גודל מידת זו ההכנה כן תיקר מידת ההרגש בה באיכות נשגבה, כעין אריכותו של משה רבנו, שהייתה נמשכת מהקדמת השכל של עיקר עסקו שהי' בתורה, כדמשמע מדחז"ל שהייתה הכנה נשגבה לתפלה כפי ערך מעלתו - תפלה כזאת אינה חוזרת ריקם.