La prière selon le Rav Kook: 17
"ת"ר המתפלל צריך שיכוון את לבו לשמים". אבא שאול אומר סימן לדבר "תכין לבם תקשיב אזנך"(שם). יש כוונה פרטית, שהיא כוונת פירוש המלות והעניינים, ויש כונה כללית, שהיא כוונת הלב בגדולת השי"ת ורוממות הנפש הראויה לה ע"י האורה באור ד', ששעת התפלה מסוגלת אליה. זהו שלמדנו כאן, שלבד כוונת המלות והעניינים בפרטיות, צריך לכוון לבו לשמים ברוממות השי"ת, לפי מה שתוכל נפשו שאת, וע"י זיכרון השי"ת וגדלותו תתרומם הנפש לשלמות תכלית התפלה, וממילא היא סגולה להתקבלות התפלה. ועל זה אמר אבא שאול סימן לדבר "תכין לבם", שע"י זיכרון השי"ת מתכונן לבם לצדק ולמישרים, וכדברי רבנו יונה בשערי תשובה (שער ב' סי' א', שער ג' סכ"ז) על פסוק "בד' יצדקו ויתהללו כל זרע ישראל", שזיכרון השי"ת מביא שזרע ישראל יהיו צדיקים ומהוללים, כי ע"י זיכרון השי"ת מתרוממת נפשם לכל מידה טובה ולכל כשרון מעשה וחכמת לב. וכן השי"ת הוא המכין לבם, במה שמתרומם לבם לגדולות ע"י זיכרון השי"ת ועוזו, ועי"ז "תקשיב אזנך", והוא סימן לדבר שמלבד הכוונה הפרטית, שהיא ודאי עיקרית, צריכה ודאי כוונה כללית, שהיא מצוינת בשם "יכוון לבו לשמים", והיא מועלת להתקבלות התפלה.
יב. "ת"ר סומא ומי שאינו יכול לכוון את הרוחות יכוון את לבו לאביו שבשמים" (שם ל')
הכוונה התכליתית היא כוונת הלב לאביו שבשמים, לקרבתו ורצונו. אמנם רבו מאד הדרכים הארוכים, שצריכים להיות בתור הקדמות שמביאות להשלים חפץ אבינו שבשמים, והשלמות האמתית היא בהיות האדם מכוון את התכלית בלבבו ומרחיב דעותיו ופעולותיו בכל האמצעים הגדולים והרבים.
על זה מורה כוון הרוחות לצד א"י וביהמ"ק, שההרגשות הלאומיות שבישראל בעצמן מכשירות את הלב לעבודת ד' ומרוממות את הדעת גם להכיר ערך מצוותיה של תורה ולעשותן מאהבה. אבל מי שלא יוכל להקיף כל מהלך השלמות הזה, ובהאריך עליו הדרך יישאר באמצעה, ויאמר בדעתו כי הלאומיות שהוא תופס בישראל היא קץ כל החזון הרוחני הקדוש, והיא אינה כי אם הדרכה המגיעה לתכליתה בהישמרה ע"פ כל דרכי החיים הגדולים של תורת ד' נאמנה, צריך הוא להתאמץ שלא יאבד את עיקר התכלית, ויכוון את לבו לאביו שבשמים, שבכוונת הנקודה התכליתית יכונו כל הדרכים המביאים אליו בחסד ד'.
יג. פעולת התפילה היא מצד הדבקות-באלהים שלה. הדבקות עושה את הצורה דומה ליוצרה, מובלעת בכוחה העליון. וסגולת הדבקות היא, שבאותו התיאור, שהדבקות האלהית נצטיירה, פועלת היא את פעולתה באופן יותר נרגש, והביטוי של התפלה הוא הופעת הרעיון והחפץ שכך וכך יעשה, והביטוי בא מול האלהים. כפי אותה המידה של הידיעה המפותחת בענייני האלהות ושל זיכוך המעשים והמידות שקדמו לה, כה הדבקות יוצאה אל הפעל, והאחדות הכללית מתגלה, והשליטה הרוחנית להרבות חסד הגנה וטובה מוזרחת בשלל צבעיה, "ותגזר אמר ויקם לך, ועל דרכיך נגה אור".
יב. "ת"ר סומא ומי שאינו יכול לכוון את הרוחות יכוון את לבו לאביו שבשמים" (שם ל')
הכוונה התכליתית היא כוונת הלב לאביו שבשמים, לקרבתו ורצונו. אמנם רבו מאד הדרכים הארוכים, שצריכים להיות בתור הקדמות שמביאות להשלים חפץ אבינו שבשמים, והשלמות האמתית היא בהיות האדם מכוון את התכלית בלבבו ומרחיב דעותיו ופעולותיו בכל האמצעים הגדולים והרבים.
על זה מורה כוון הרוחות לצד א"י וביהמ"ק, שההרגשות הלאומיות שבישראל בעצמן מכשירות את הלב לעבודת ד' ומרוממות את הדעת גם להכיר ערך מצוותיה של תורה ולעשותן מאהבה. אבל מי שלא יוכל להקיף כל מהלך השלמות הזה, ובהאריך עליו הדרך יישאר באמצעה, ויאמר בדעתו כי הלאומיות שהוא תופס בישראל היא קץ כל החזון הרוחני הקדוש, והיא אינה כי אם הדרכה המגיעה לתכליתה בהישמרה ע"פ כל דרכי החיים הגדולים של תורת ד' נאמנה, צריך הוא להתאמץ שלא יאבד את עיקר התכלית, ויכוון את לבו לאביו שבשמים, שבכוונת הנקודה התכליתית יכונו כל הדרכים המביאים אליו בחסד ד'.
יג. פעולת התפילה היא מצד הדבקות-באלהים שלה. הדבקות עושה את הצורה דומה ליוצרה, מובלעת בכוחה העליון. וסגולת הדבקות היא, שבאותו התיאור, שהדבקות האלהית נצטיירה, פועלת היא את פעולתה באופן יותר נרגש, והביטוי של התפלה הוא הופעת הרעיון והחפץ שכך וכך יעשה, והביטוי בא מול האלהים. כפי אותה המידה של הידיעה המפותחת בענייני האלהות ושל זיכוך המעשים והמידות שקדמו לה, כה הדבקות יוצאה אל הפעל, והאחדות הכללית מתגלה, והשליטה הרוחנית להרבות חסד הגנה וטובה מוזרחת בשלל צבעיה, "ותגזר אמר ויקם לך, ועל דרכיך נגה אור".