Moussar Avikha 6: Chapitre 1 paragraphe 6
ו. יראת-שמים ויראת-חטא
כל פעולה, בפרט בעדת-ד', שבחר בנו מכל העמים ונטע בתוכנו חיי-עולם, נפש קדושה מאד, מרגשת עניינים גדולים, וכל מעשיה והנהגתה מלובשים בסדרי החכמה העליונה, המושפעת ממנו ית', וחתומה בחותמו האמת[1]. על-כן, ל פעל שהוא טוב לפי התורה ממשיך על העושה אותו, בבחירתו הטובה ושכלו המסכים לזה, משך דבקות באוצר החיים והטוב, כי ימצא שכלו מוטבע באופן שווה[2] עם השכל המושפע ממנו ית' ליהנות ממאור פניו ית', ונמצא שלם[3] הוא בעצמו, וראוי ממילא להיות ניזון מזיו האור הכללי, כי דרכיו מתאימים[4] עם הדרכים שבחר בהם הוא. ואם קלקל דרכיו, הנה המשיך על עצמו צורה מוטבעת היפך[5] החכמה העליונה השלמה, שהיא תכלית הטוב, וההכרח להגיע עדיו, כי הוא המקום האמיתי ממקומו של עולם. נמצא, שנתקלקל בעצמו, שהטבעת צורת נפשו אינה כפי אמיתת השלמות[6], אלא הפוכה ממנו כפי ערך החטא, ויותר מזה, שנתרחק בצער גדול שאי-אפשר לו כלל להיות ניזון מזיו אור העליון, כי אבד טעמו, וגם יהיה לו למורת רוח מאד, כי כל דבר מצטער בהפכו, וכאן יקבצו יחד צער ובושת וחסרון שלמות, שמשקיף על הדר [7] החכמה, ופניו נופלות, ורואה שאינו יכול להתדבק בה, כי מום בו, ונפשו עליו תאבל.
נמצא, כי הפחיתות שבנפש היא החטא, והיראה להישמר מזה היא יראת-חטא, והיראה מצד רחוק האור האלקי ממנו ובושת פניו וצערו - זהו יראת-שמים.
והנה, האדם שחננו האל יתעלה בינת-לב, להשכיל בענייני העבודה וטהרת-הלב להתהלך לפניו ית', לא ימצא קורת-רוח כלל אם יעזוב התבוננותו לפי ערכו, ואינו רשאי לעזוב; כי עם נתינתו חלקו הראוי לחלק המעשי שבתורה, עליו להבין, כי זהו מה שראוי לו לפי שורש נשמתו, על-כן בעוזבו זה, יבצר ממנו המשך הקדושה היראה והשעשוע בחדות ד', מה שאין כן במי שאינו מוכן כל כך.
1. יט) ע' עולת-ראיה ח"ב עמ' קנו.
2. כ) ע' אורות התשובה ח ג.
3. כא) ע' אורות התשובה ה ו.
4. כב) ע' שם ח ג.
5. כג) ע' שם.
6. כד) ע' שם ה ו.
7. כה) ע' מסכת דרך ארץ זוטא פ"ה.
כל פעולה, בפרט בעדת-ד', שבחר בנו מכל העמים ונטע בתוכנו חיי-עולם, נפש קדושה מאד, מרגשת עניינים גדולים, וכל מעשיה והנהגתה מלובשים בסדרי החכמה העליונה, המושפעת ממנו ית', וחתומה בחותמו האמת[1]. על-כן, ל פעל שהוא טוב לפי התורה ממשיך על העושה אותו, בבחירתו הטובה ושכלו המסכים לזה, משך דבקות באוצר החיים והטוב, כי ימצא שכלו מוטבע באופן שווה[2] עם השכל המושפע ממנו ית' ליהנות ממאור פניו ית', ונמצא שלם[3] הוא בעצמו, וראוי ממילא להיות ניזון מזיו האור הכללי, כי דרכיו מתאימים[4] עם הדרכים שבחר בהם הוא. ואם קלקל דרכיו, הנה המשיך על עצמו צורה מוטבעת היפך[5] החכמה העליונה השלמה, שהיא תכלית הטוב, וההכרח להגיע עדיו, כי הוא המקום האמיתי ממקומו של עולם. נמצא, שנתקלקל בעצמו, שהטבעת צורת נפשו אינה כפי אמיתת השלמות[6], אלא הפוכה ממנו כפי ערך החטא, ויותר מזה, שנתרחק בצער גדול שאי-אפשר לו כלל להיות ניזון מזיו אור העליון, כי אבד טעמו, וגם יהיה לו למורת רוח מאד, כי כל דבר מצטער בהפכו, וכאן יקבצו יחד צער ובושת וחסרון שלמות, שמשקיף על הדר [7] החכמה, ופניו נופלות, ורואה שאינו יכול להתדבק בה, כי מום בו, ונפשו עליו תאבל.
נמצא, כי הפחיתות שבנפש היא החטא, והיראה להישמר מזה היא יראת-חטא, והיראה מצד רחוק האור האלקי ממנו ובושת פניו וצערו - זהו יראת-שמים.
והנה, האדם שחננו האל יתעלה בינת-לב, להשכיל בענייני העבודה וטהרת-הלב להתהלך לפניו ית', לא ימצא קורת-רוח כלל אם יעזוב התבוננותו לפי ערכו, ואינו רשאי לעזוב; כי עם נתינתו חלקו הראוי לחלק המעשי שבתורה, עליו להבין, כי זהו מה שראוי לו לפי שורש נשמתו, על-כן בעוזבו זה, יבצר ממנו המשך הקדושה היראה והשעשוע בחדות ד', מה שאין כן במי שאינו מוכן כל כך.
1. יט) ע' עולת-ראיה ח"ב עמ' קנו.
2. כ) ע' אורות התשובה ח ג.
3. כא) ע' אורות התשובה ה ו.
4. כב) ע' שם ח ג.
5. כג) ע' שם.
6. כד) ע' שם ה ו.
7. כה) ע' מסכת דרך ארץ זוטא פ"ה.