Orot Israel outhiyato 8 paragraphe 6 et 7
ו
ההפקר של העולם המעשי, הבא מתוך ההתפרצות אל העולם הרוחני בלא סדר ותקון של קודש, כשם שהוא מונע את אור הקודש מהתפשטותו במרחב ההויה, כך הוא מוריד את ערכו ומחשיך את יפעתו ברום עליון, ונשאר הציור האלהי, שאין קץ וסוף, ראשית ואחרית לרומו, מך ונשפל. "אויב חרף ד' ועם נבל נאצו שמך". "תאות ענוים" היא גאולת ד', אורן של ישראל מודיע שם ד' במרומים ובמעמקים, וכל עומק השפלת ההשגחה והשליטה, ההויה והיצירה, מביאה רוממות השקפה והתעלות אין סוף. אמנם יש אשר הרשעה מקבצת כח מפוזר בכל מרחבי העולם החיצוני, בכל חוג המעשה והמפעל, ומוסיפה ברק לההדלקה הרוחנית הציורית, ואף שהוא מקסם כזב ושקר שאין לו רגלים מ"מ הרי הוא נטל מזיו הקודש בגנבה. והקדושה לוקחת בחזרה את כל האורות הגנובים הללו, ומעמקי האמונה הציורית והתארת אידיאלי המוסר מתגדלים ומתאמצים יותר ויותר ע"י שבית האויב והחזרת כל הנפש והרכוש אשר לקח, בהעשותו כמצולה שאין בה דגים וכמצודה שאין בה דגן.
ז
כשם שמכירים תנאים אקלימיים, מסוגלים לבעלי חיים ולצמחים שונים, ויותר מזה תנאים מובדלים לסוגים: הים והיבשה, העפיפה באויר וההליכה, ומי שמסוגל לאחד מהם אם יחליף את תפקידו במה שמוזר לו את נפשו הוא חובל ככה הם גם החילופים הרוחניים, מצד פנימיות ערכי החיים שלהם. בכל ספירה רוחנית יש צביוני חיים מיוחדים. כל זמן שהדברים באים רק למגע של הכרה אין הדבר חודר כ"כ עד עומק החיים, אמנם כיון שבאו לידי הרגשה, כבר החיים מתרשמים בו ביותר ע"פ תנאיהם המיוחדים. ומשבא עד לידי אמונה ודבקות אז החיים מוטבעים במטבעתם המיוחדה, ואם הם נאותים לאותו המקצוע אז הם מתברכים ומתאדרים, ואם אינם נאותים לו, אז כפי מדת רחוקם ונגודם, ולפי מדת שקועם בתוכו והשרשתם, ככה תהי מדת חרבנם ואבודם. זאת היא התכונה העמוקה של ההשתמרות מאשה זרה במובן הרוחני, אשר "דרכי שאול ביתה" "ורגליה יורדות מות" ; וכמה גדולה היא מדת ההמשכה לרכי לב וקטני דעת, "הולך אחריה פתאום כשור אל טבח יבוא וכעכס אל מוסר אויל". בית ישראל יודע בחוש קודש העמוק שלו איך להשמר מפח יוקשים, ויודע הוא בבהירות להגן על עמדת קיומו הרוחני האיתן, גם נגד אותו כח המושך של הזרות, אשר נגוזה מבטן אמו אחרי שנתנכרה וקנתה לה תכונה זרה. ואת פרטי הזריות, איכות ההשתמרות ועמקי האבדון שבהם, וכל הליכות היחש עמהם הוא סוקר, והם בספרתו בדיני תורה והכרות- אמונה בדעה מבוססת ורוח אמיץ, כראוי לעם עז, אשר עז לו באלהים סלה.
ההפקר של העולם המעשי, הבא מתוך ההתפרצות אל העולם הרוחני בלא סדר ותקון של קודש, כשם שהוא מונע את אור הקודש מהתפשטותו במרחב ההויה, כך הוא מוריד את ערכו ומחשיך את יפעתו ברום עליון, ונשאר הציור האלהי, שאין קץ וסוף, ראשית ואחרית לרומו, מך ונשפל. "אויב חרף ד' ועם נבל נאצו שמך". "תאות ענוים" היא גאולת ד', אורן של ישראל מודיע שם ד' במרומים ובמעמקים, וכל עומק השפלת ההשגחה והשליטה, ההויה והיצירה, מביאה רוממות השקפה והתעלות אין סוף. אמנם יש אשר הרשעה מקבצת כח מפוזר בכל מרחבי העולם החיצוני, בכל חוג המעשה והמפעל, ומוסיפה ברק לההדלקה הרוחנית הציורית, ואף שהוא מקסם כזב ושקר שאין לו רגלים מ"מ הרי הוא נטל מזיו הקודש בגנבה. והקדושה לוקחת בחזרה את כל האורות הגנובים הללו, ומעמקי האמונה הציורית והתארת אידיאלי המוסר מתגדלים ומתאמצים יותר ויותר ע"י שבית האויב והחזרת כל הנפש והרכוש אשר לקח, בהעשותו כמצולה שאין בה דגים וכמצודה שאין בה דגן.
ז
כשם שמכירים תנאים אקלימיים, מסוגלים לבעלי חיים ולצמחים שונים, ויותר מזה תנאים מובדלים לסוגים: הים והיבשה, העפיפה באויר וההליכה, ומי שמסוגל לאחד מהם אם יחליף את תפקידו במה שמוזר לו את נפשו הוא חובל ככה הם גם החילופים הרוחניים, מצד פנימיות ערכי החיים שלהם. בכל ספירה רוחנית יש צביוני חיים מיוחדים. כל זמן שהדברים באים רק למגע של הכרה אין הדבר חודר כ"כ עד עומק החיים, אמנם כיון שבאו לידי הרגשה, כבר החיים מתרשמים בו ביותר ע"פ תנאיהם המיוחדים. ומשבא עד לידי אמונה ודבקות אז החיים מוטבעים במטבעתם המיוחדה, ואם הם נאותים לאותו המקצוע אז הם מתברכים ומתאדרים, ואם אינם נאותים לו, אז כפי מדת רחוקם ונגודם, ולפי מדת שקועם בתוכו והשרשתם, ככה תהי מדת חרבנם ואבודם. זאת היא התכונה העמוקה של ההשתמרות מאשה זרה במובן הרוחני, אשר "דרכי שאול ביתה" "ורגליה יורדות מות" ; וכמה גדולה היא מדת ההמשכה לרכי לב וקטני דעת, "הולך אחריה פתאום כשור אל טבח יבוא וכעכס אל מוסר אויל". בית ישראל יודע בחוש קודש העמוק שלו איך להשמר מפח יוקשים, ויודע הוא בבהירות להגן על עמדת קיומו הרוחני האיתן, גם נגד אותו כח המושך של הזרות, אשר נגוזה מבטן אמו אחרי שנתנכרה וקנתה לה תכונה זרה. ואת פרטי הזריות, איכות ההשתמרות ועמקי האבדון שבהם, וכל הליכות היחש עמהם הוא סוקר, והם בספרתו בדיני תורה והכרות- אמונה בדעה מבוססת ורוח אמיץ, כראוי לעם עז, אשר עז לו באלהים סלה.