Olat Reiya 15: Chapitre 4 paragraphes 6, 7 ,8
ו. ושוב מעשה ברחב"ד שהלך ללמוד תורה אצל רבי יוחנן בן זכאי, וחלה בנו של ריב"ז, א"ל חנינא בני בקש עליו רחמים ויחיה, הניח ראשו בין ברכיו ובקש עליו רחמים וחיה, אמר ריחב"ז אלמלא הטיח בן זכאי את ראשו בין ברכיו כל היום כולו, לא היו משגיחים בו. אמרה לו אשתו וכי חנינא גדול ממך, אמר לה לאו, אלא הוא דומה כעבד לפני המלך ואני דומה כשר לפני המלך.
יש דרך עבודה שכלית, שהאדם מתהלך על פיה בדרכי ד', ויש דרך עבודה התלויה ביותר בהרגש הטוב, ושניהם נכללים בכלל לב טוב: השכל הטוב והאמיתי המנהיג באמתתו את כל כחות הנפש, והרגש הטוב המושל בכל נטיות האדם. אמנם מי ששם מעינו בעבודה השכלית, העיקר אצלו היא ההשגה הטהורה שהוא מגיע בה, ואין פעולתו ע"י תפילה מוסיפה לו כל כך שלימות בעצם דרכו זו. אבל הבורר בדרך ההרגש, מסייעת לו התפילה והתקבלותה להרמת מצב עבודתו, ועל כן תתקבל ביותר, כי עין ד' אל יראיו להשלימם בדרך זו ילכו בה. ועל כן, אף שעבודת השכל בעצמה נעלה היא מעבודת הרגש, כשם שהשכל בעצמו הוא כח יותר נעלה מהרגש, בכ"ז פעולת התפילה תראה למי ששם מעיינו בטהרת הרגש, לרומם רוחו בשפיכת שיח והרגשת הנטיות הטבעיות לדבקה בד' אלהים חיים, שהוא דומה כעבד לפני המלך, שמעלתו נמוכה נגד מי ששם מעיניו בהשגות האמתיות כפי פעולת השכל ממקור תוה"ק, בחזקו לרומם ברום ערכו ג"כ את ערך הרגש, והוא כשר לפני המלך, ונמיכת המעלה תקרב את הפקת פעולת המבוקש.
ז. "אני האשה הנצבת עמכה בזה", אריב"ל מכאן שאסור לישב בתוך ארבע אמות של תפילה". מצד יסודה של התפילה ברגשי הלב, ראוי לכל אדם ישר, שבראותו שרעהו מתרגש מרגש נועם ד', יפעול זה גם עליו, אע"פ שהשכל של האדם אינו פועל על זולתו, כי אם בהיותו גם הוא שם את לבו להשכיל, אבל הרגש, שהוא כח טבעי, פועל על כל מי שלבבו ישר עם ד', וראוי הוא שיפעול על כל הסמוך ורואה בעבודת ה' של חברו. ומאחר שהראוי שיפעול הרגש גם על כל הסמוך לו, ראוי שלא ישב אדם הסמוך בד' אמות של תפילה, שהוא כאילו מראה שאין ההרגש של עבודת ד' של חברו פועל עליו, וזהו שלא כראוי בחק לב נאמן לד', ובאשר תועלת התפילה לחיזוק הרגש הטוב הוא מפני שהרגש הוא קרוב למעשים ופועל עליהם יותר מן השכל, ע"כ ראוי לזה מצב הגוף שהוא מעומד, שהוא מצב המוכן לפעולות.
ח. תניא אמר רב יהודה כך היה מנהגו של רבי עקיבא, כשהיה מתפלל עם הציבור היה מקצר ועולה, מפני טורח ציבור, וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו, אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת, וכ"כ למה, מפני כריעות והשתחויות".
הכוונה הפרטית, שהיא כוונת פירוש המלים והעניינים, היא הכרחית לתפילה, והכוונה הכללית שהיא הכוונה לשמים, היא יתרון שלמותה, שבכללותה כבר נמצאת היא בעצם העניינים בתוך הכוונה הפרטית. והנה להתעלותו של האדם, מ"מ מצד הכוונה הפרטית, אין ההתעלות ניכרת בכל תפילה, אע"פ שבודאי עומדת היא ברומו של עולם ומוסיפה מעלה, והיא דומה להתעלות הגידול הגופני של האדם, שאינה ניכרת בכל הדרגות הפרטיות שהיא מתקבצת מהן, מה שאן כן הכוונה הכללית שבה הררי עד של השגות גדולות וקדושות, ובה תוכל ההתעלות להיות מורגשת וניכרת מאוד.
ולפי גודל ההכרה בגדולתו של אדון כל המעשים יתברך שמו, כן תוסיף רוממות הכנעה, על כן, כשהוא היה מתפלל בינו לבין עצמו, הייתה התעלותו יוצאת אל הפועל גם כן במצב גופו, שלא הייתה אפשרית לו העמידה במקום אחד, מפני הכריעות וההשתחויות המגלות את מהלך תוספת ההכרה ברוממות עליון. ולעומת זה, עם כל גודל המעלה אמנם להגדיל את כח הכוונה הכללית, ראוי ביותר רק כשהאדם מתייחד לעצמו בשלמות תפילתו, אבל בהיותו עם הציבור, ישתף מעמדו לפי ערך הציבור, ובאשר אי אפשר לכלל הציבור לכוון את עומק הציורים של איש אלהים קדוש כרבי עקיבא, היה מקצר ועולה, לפי ערך הכוונה הפרטית, ברום מעלתה של ההשתתפות עם הציבור, שהיא מוסיפה ומכריעה את גדלות מעלתו המיוחדת של היחיד.
יש דרך עבודה שכלית, שהאדם מתהלך על פיה בדרכי ד', ויש דרך עבודה התלויה ביותר בהרגש הטוב, ושניהם נכללים בכלל לב טוב: השכל הטוב והאמיתי המנהיג באמתתו את כל כחות הנפש, והרגש הטוב המושל בכל נטיות האדם. אמנם מי ששם מעינו בעבודה השכלית, העיקר אצלו היא ההשגה הטהורה שהוא מגיע בה, ואין פעולתו ע"י תפילה מוסיפה לו כל כך שלימות בעצם דרכו זו. אבל הבורר בדרך ההרגש, מסייעת לו התפילה והתקבלותה להרמת מצב עבודתו, ועל כן תתקבל ביותר, כי עין ד' אל יראיו להשלימם בדרך זו ילכו בה. ועל כן, אף שעבודת השכל בעצמה נעלה היא מעבודת הרגש, כשם שהשכל בעצמו הוא כח יותר נעלה מהרגש, בכ"ז פעולת התפילה תראה למי ששם מעיינו בטהרת הרגש, לרומם רוחו בשפיכת שיח והרגשת הנטיות הטבעיות לדבקה בד' אלהים חיים, שהוא דומה כעבד לפני המלך, שמעלתו נמוכה נגד מי ששם מעיניו בהשגות האמתיות כפי פעולת השכל ממקור תוה"ק, בחזקו לרומם ברום ערכו ג"כ את ערך הרגש, והוא כשר לפני המלך, ונמיכת המעלה תקרב את הפקת פעולת המבוקש.
ז. "אני האשה הנצבת עמכה בזה", אריב"ל מכאן שאסור לישב בתוך ארבע אמות של תפילה". מצד יסודה של התפילה ברגשי הלב, ראוי לכל אדם ישר, שבראותו שרעהו מתרגש מרגש נועם ד', יפעול זה גם עליו, אע"פ שהשכל של האדם אינו פועל על זולתו, כי אם בהיותו גם הוא שם את לבו להשכיל, אבל הרגש, שהוא כח טבעי, פועל על כל מי שלבבו ישר עם ד', וראוי הוא שיפעול על כל הסמוך ורואה בעבודת ה' של חברו. ומאחר שהראוי שיפעול הרגש גם על כל הסמוך לו, ראוי שלא ישב אדם הסמוך בד' אמות של תפילה, שהוא כאילו מראה שאין ההרגש של עבודת ד' של חברו פועל עליו, וזהו שלא כראוי בחק לב נאמן לד', ובאשר תועלת התפילה לחיזוק הרגש הטוב הוא מפני שהרגש הוא קרוב למעשים ופועל עליהם יותר מן השכל, ע"כ ראוי לזה מצב הגוף שהוא מעומד, שהוא מצב המוכן לפעולות.
ח. תניא אמר רב יהודה כך היה מנהגו של רבי עקיבא, כשהיה מתפלל עם הציבור היה מקצר ועולה, מפני טורח ציבור, וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו, אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת, וכ"כ למה, מפני כריעות והשתחויות".
הכוונה הפרטית, שהיא כוונת פירוש המלים והעניינים, היא הכרחית לתפילה, והכוונה הכללית שהיא הכוונה לשמים, היא יתרון שלמותה, שבכללותה כבר נמצאת היא בעצם העניינים בתוך הכוונה הפרטית. והנה להתעלותו של האדם, מ"מ מצד הכוונה הפרטית, אין ההתעלות ניכרת בכל תפילה, אע"פ שבודאי עומדת היא ברומו של עולם ומוסיפה מעלה, והיא דומה להתעלות הגידול הגופני של האדם, שאינה ניכרת בכל הדרגות הפרטיות שהיא מתקבצת מהן, מה שאן כן הכוונה הכללית שבה הררי עד של השגות גדולות וקדושות, ובה תוכל ההתעלות להיות מורגשת וניכרת מאוד.
ולפי גודל ההכרה בגדולתו של אדון כל המעשים יתברך שמו, כן תוסיף רוממות הכנעה, על כן, כשהוא היה מתפלל בינו לבין עצמו, הייתה התעלותו יוצאת אל הפועל גם כן במצב גופו, שלא הייתה אפשרית לו העמידה במקום אחד, מפני הכריעות וההשתחויות המגלות את מהלך תוספת ההכרה ברוממות עליון. ולעומת זה, עם כל גודל המעלה אמנם להגדיל את כח הכוונה הכללית, ראוי ביותר רק כשהאדם מתייחד לעצמו בשלמות תפילתו, אבל בהיותו עם הציבור, ישתף מעמדו לפי ערך הציבור, ובאשר אי אפשר לכלל הציבור לכוון את עומק הציורים של איש אלהים קדוש כרבי עקיבא, היה מקצר ועולה, לפי ערך הכוונה הפרטית, ברום מעלתה של ההשתתפות עם הציבור, שהיא מוסיפה ומכריעה את גדלות מעלתו המיוחדת של היחיד.