13 - Chapitre 8 Paragraphes 5, 6, 7, 8, 9, 10
.
הצער הגדול, שמרגיש כל צדיק בעצמו על מעוט הדבקות האלהית, שהוא חש בעצמו, שאינו שובר את צמאונו הגדול, ומצער זה כל אבריו משתברים תמיד מרוב כליון נפש, ואין לו מנוחה בכל עונג ונחת שבעולם, זהו ממש צער השכינה, שתוכן החיים של כל העולמים כולם הומה אל השלמות האלהית העליונה, שתתגלה בהם. וההתגלות הזאת, בהרחבתה ותענוגיה, מותנה היא שצריכה לשכלול הרצון החפשי של בני אדם, וכל הכשרון והמעשה הטוב וההדור התלוי בו. ע"כ משתוקקים הם הצדיקים לתשובת הכלל תדיר, ובתוכיות לבבם רודפים הם לזכות לחיביא כמאן דרדיף בתר חייא, כי באמת הוא חיינו וחיי כל העולמים.
ו.
כשהצדיקים עושים תשובה, מאירים הם את אור הקדושה בכל דרכי הערפלים והפגמים שהם מוצאים בנפשם, והעצות שהם מחדשים לעצמם, לעלות מתוך הנפילה והיאוש שבלבבם לתוך האור הבהיר של הקדושה והיושר העליון, הן עצמן נעשות אורות גדולים להאיר לעולם. וכל המרגיש בעצמו עומק נחם התשובה והתמרמרות המחשבה לתקון פגמיו, בין אותן שתקונם כבר עולה בידו, בין אותם שתקונם אינו עולה עדיין ידו והוא מצפה עליהם לרחמים, יכלול את עצמו בזה בכלל הצדיקים, שממחשבות התשובה שלהם העולם כולו מתחדש באור חדש.
ז.
העולם כולו מלא הוא הרמוניא. ההתאמה המאחדת מפלשת בכל חדרי המציאות וחגויה. המוסר הפנימי ותביעותיו החזקות הנם נמשכים ובאים מהד קולם המאוחד של כל חלקי ההויה, שכולם חודרים זה בזה, והנפש כולה היא מלאה בכולם ומאוחדת בכולם. כל קציצה מוסרית, ברעיון ובמעשה, בתכונה ובמזג, גורמת חתיכות רבות שמביאות יסורים רבים פנימיים לכל מערכי הנשמה, שיסודם של יסורי רוח אלה הוא כח המרעיד של סלוק אור החיים של הסדור הכללי של ההויה כולה מצנורי החיים של הנשמה החוטאת. וכל מה שהנשמה יותר טהורה היא מרגשת יותר את הרעדת מכאוביה, עד שתשקיט את כאבה בזרם של חיי התשובה, הנובעת ממקור העליון, שהיא מאחה את כל הקרעים כולם ומזלת טל חיים ההולכים למישרים מכל שדרות ההויה, אחד באחד יגשו, עד חלקי הנשמה השבה לתחיתה העליונה ברחמים רבים ובחדות עולמים.
ח.
כשהצער הרוחני, ממעמד החיים הרוחנים של עצמו, שהוא כאב התשובה, ושל העולם כולו, גדול עד מאד, עד כדי סתימתם של המקורות אשר לרעיונות, לדבורים, לתפלה ולצעקה, להרגשה ושירה, מתרוממים בדליגה לחשוף אורות מלאי חיים, ממקור הדומיה. "והיה השרב לאגם וצמאון למבועי מים".
ט.
כשהחושב מתבודד, ומתגלה בנפשו אז הכח הרוחני הפנימי שלו, חש הוא את כל הפגמים שנפגמה נשמתו, מכח מעשים ומדות שאינן הגונות, מצטער הוא אז בצער פנימי ועמוק, וחותר ברוחו איך לתקן את המעוות. כשהצער הפנימי מתגלה בכל תקפו, כשהמצב החיצוני נעשה רעוע, כמו בעת קלקלה וצרה, אז ההרגשה הפנימית איננה כל כך איתנה, ומ"מ גם אז יכולה היא לבא למרום קצה, כי גם תשובה שע"י יסורין היא תשובה.
י.
הצער הפנימי של התשובה הוא חומר גדול למשוררי היגון להעיר את כנורם ולמצירים טרגיים - לגלות בו את כשרונם.
הצער הגדול, שמרגיש כל צדיק בעצמו על מעוט הדבקות האלהית, שהוא חש בעצמו, שאינו שובר את צמאונו הגדול, ומצער זה כל אבריו משתברים תמיד מרוב כליון נפש, ואין לו מנוחה בכל עונג ונחת שבעולם, זהו ממש צער השכינה, שתוכן החיים של כל העולמים כולם הומה אל השלמות האלהית העליונה, שתתגלה בהם. וההתגלות הזאת, בהרחבתה ותענוגיה, מותנה היא שצריכה לשכלול הרצון החפשי של בני אדם, וכל הכשרון והמעשה הטוב וההדור התלוי בו. ע"כ משתוקקים הם הצדיקים לתשובת הכלל תדיר, ובתוכיות לבבם רודפים הם לזכות לחיביא כמאן דרדיף בתר חייא, כי באמת הוא חיינו וחיי כל העולמים.
ו.
כשהצדיקים עושים תשובה, מאירים הם את אור הקדושה בכל דרכי הערפלים והפגמים שהם מוצאים בנפשם, והעצות שהם מחדשים לעצמם, לעלות מתוך הנפילה והיאוש שבלבבם לתוך האור הבהיר של הקדושה והיושר העליון, הן עצמן נעשות אורות גדולים להאיר לעולם. וכל המרגיש בעצמו עומק נחם התשובה והתמרמרות המחשבה לתקון פגמיו, בין אותן שתקונם כבר עולה בידו, בין אותם שתקונם אינו עולה עדיין ידו והוא מצפה עליהם לרחמים, יכלול את עצמו בזה בכלל הצדיקים, שממחשבות התשובה שלהם העולם כולו מתחדש באור חדש.
ז.
העולם כולו מלא הוא הרמוניא. ההתאמה המאחדת מפלשת בכל חדרי המציאות וחגויה. המוסר הפנימי ותביעותיו החזקות הנם נמשכים ובאים מהד קולם המאוחד של כל חלקי ההויה, שכולם חודרים זה בזה, והנפש כולה היא מלאה בכולם ומאוחדת בכולם. כל קציצה מוסרית, ברעיון ובמעשה, בתכונה ובמזג, גורמת חתיכות רבות שמביאות יסורים רבים פנימיים לכל מערכי הנשמה, שיסודם של יסורי רוח אלה הוא כח המרעיד של סלוק אור החיים של הסדור הכללי של ההויה כולה מצנורי החיים של הנשמה החוטאת. וכל מה שהנשמה יותר טהורה היא מרגשת יותר את הרעדת מכאוביה, עד שתשקיט את כאבה בזרם של חיי התשובה, הנובעת ממקור העליון, שהיא מאחה את כל הקרעים כולם ומזלת טל חיים ההולכים למישרים מכל שדרות ההויה, אחד באחד יגשו, עד חלקי הנשמה השבה לתחיתה העליונה ברחמים רבים ובחדות עולמים.
ח.
כשהצער הרוחני, ממעמד החיים הרוחנים של עצמו, שהוא כאב התשובה, ושל העולם כולו, גדול עד מאד, עד כדי סתימתם של המקורות אשר לרעיונות, לדבורים, לתפלה ולצעקה, להרגשה ושירה, מתרוממים בדליגה לחשוף אורות מלאי חיים, ממקור הדומיה. "והיה השרב לאגם וצמאון למבועי מים".
ט.
כשהחושב מתבודד, ומתגלה בנפשו אז הכח הרוחני הפנימי שלו, חש הוא את כל הפגמים שנפגמה נשמתו, מכח מעשים ומדות שאינן הגונות, מצטער הוא אז בצער פנימי ועמוק, וחותר ברוחו איך לתקן את המעוות. כשהצער הפנימי מתגלה בכל תקפו, כשהמצב החיצוני נעשה רעוע, כמו בעת קלקלה וצרה, אז ההרגשה הפנימית איננה כל כך איתנה, ומ"מ גם אז יכולה היא לבא למרום קצה, כי גם תשובה שע"י יסורין היא תשובה.
י.
הצער הפנימי של התשובה הוא חומר גדול למשוררי היגון להעיר את כנורם ולמצירים טרגיים - לגלות בו את כשרונם.